אֲנִי שׁוֹמֵר עַל סוֹדוֹת שֶׁעוֹבְרִים מֵהַבַּיִת אֶל הַחוּץ, אֲבָל כֻּלָּם יוֹדְעִים בְּדִיּוּק מָתַי כְּדַאי לִפְתֹּחַ אוֹתִי וְלִבְדֹּק. אֲנִי לֹא אָרוֹן וְלֹא מְקָרֵר, וּבְכָל זֹאת בִּפְנִים תָּמִיד מְסֻדָּר וְנָעִים.

אִם תִּשְׁכְּחוּ אוֹתִי בְּטָעוּת, תַּרְגִּישׁוּ זֹאת הֵיטֵב בַּבֶּטֶן כְּשֶׁהַשָּׁעָה תִּהְיֶה נְכוֹנָה. יֵשׁ לִי סֶגֶר חָזָק, וְלִפְעָמִים גַּם קִירוֹת עָבִים שֶׁמּוֹנְעִים מֵהַטֶּמְפֶּרָטוּרָה לִבְרֹחַ הַחוּצָה.

אֲנִי תָּלוּי עַל הַכָּתֵף אוֹ מֻחְבָּא בְּתוֹךְ תָּא אַחֵר, מְחַכֶּה לָרֶגַע שֶׁבּוֹ תִּרְצוּ לְהַפְסִיק הַכֹּל וּלְהִתְמַקֵּד בִּי בִּלְבַד. כְּשֶׁאֲנִי מְסַיֵּם אֶת תַּפְקִידִי הַיּוֹמִי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה רֵיק לְגַמְרֵי, מוּכָן שׁוּב לְהִתְמַלֵּא בְּנִפְלָאוֹת טְרִיּוֹת וּמְרַגְּשׁוֹת לַיּוֹם הַבָּא.

הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי הִיא לִשְׁמֹר עַל רַעֲנַנּוּת גַּם כְּשֶׁהָעוֹלָם בַּחוּץ כְּבָר הָפַךְ לְחַם מְאוֹד. מִי אֲנִי?