לכל אחד מאיתנו יש ראש מלא בסיפורים, שרק מחכים לצאת לאוויר העולם.

אנו מזמינים אתכם, סופרים צעירים ומבטיחים, להצטרף להרפתקה – סיפור בהמשכים!

לפניכם הפרק הראשון בסיפור, שכתב במיוחד למענכם הסופר, המחזאי והיוצר הידוע אֶפְרַיִם סִידוֹן (מחברם של עשרות ספרים, בהם "מעלה קרחות", "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" ו"התנ"ך בחרוזים"). מה יקרה בהמשך? זה כבר תלוי בכם!

   צילום: מור בורנשטין

התגלית של רומי

כשרומי התעוררה מוקדם בבוקר השעה הייתה חמש… וחמש היא לא שעה שרומי מכירה. כלומר ביום לימודים היא קמה בערך ברבע לשבע, ביום שבת, יום חופש או כשהיא חולה, היא קמה בעשר. אבל היום היא קמה בחמש. ולמה? כי מישהו בחוץ קרא בקול מעצבן, "בוקר, בוקר, לקום כולם!". רומי ניגשה לחלון והביטה החוצה. הרחוב היה כמעט חשוך, וריק מאדם. אבל לאורו של פנס הרחוב היא הבחינה בעורב שחור שעמד על שיח וקרא בקול שוב ושוב "בוקר, בוקר, לקום כולם!"

טוב, מצד אחד זה לא הגיוני שציפור מדברת, אבל מצד אחר הרחוב היה ריק לחלוטין – והקול נשמע בבירור מכיוונו של העורב. אז יש שתי אפשרויות: או שהיא חולמת או שהעורב באמת מדבר בשפת בני אדם. האפשרות הראשונה נפסלה מיד, כי היא הייתה ערה לגמרי וגם ניגשה לחלון. אפשרות שנייה הייתה להעיר את גיא אחיה ולבדוק איתו מה קורה.

אבל להעיר את גיא בשעה כזו זו לא משימה פשוטה. במשך חמש דקות תמימות היא משכה ממנו את השמיכה, טפחה לו על הכתף ואמרה לו בקול רם: "קום, קום, אני רוצה להראות לך משהו חשוב". רק בסוף, כשכבר ממש הפילה אותו מן המיטה, גיא ההמום הסכים להצטרף אליה, ובעיניים חצי עצומות הציץ איתה מבעד לחלון. בחוץ לא השתנה דבר, החושך נותר אותו חושך, הרחוב הריק נשאר רחוב ריק – והעורב נשאר אותו עורב,  עומד על שיח וקורא בקול: "בוקר, בוקר, לקום כולם!"

"מה אתה שומע?" שאלה רומי את גיא בלחש, וגיא הביט בה בתימהון ובמבט ישנוני השיב: "כלום, רק קול של עורב". "יופי", הסכימה איתו רומי, "ומה הוא אומר, העורב?". "מה שעורבים יודעים לומר: קרע, קרע. ועכשיו את מוכנה לתת לי לחזור לישון?", ובלי לחכות לתשובתה פנה לעבר מיטתו ונעלם בין השמיכות.

גם עומרקי, האח הצעיר יותר, שנגרר אף הוא ממיטתו, שמע רק "קרע, קרע" ולא הבין מה רומי רוצה ממנו. אבל רומי שמעה בבירור "בוקר, בוקר, לקום כולם!". וכשנשארה לעמוד מול החלון אחרי שגם עומרקי נטש אותה אגב שהוא ממלמל "תגידי, נפלת על השכל?", הפנה העורב את מבטו אליה וקרא: "ילדה, ילדה, מה את מביטה בי? אף פעם לא ראית עורב?"

זוג עורבים נוסף חצה את הרחוב ונחת על השיח. העורב שישב שם ראשון הפנה את ראשו אליהם ואמר, "תראו את הילדה בחלון, אילו מבטים היא תוקעת בנו…" ואחד מן העורבים שהגיע אמר "אז מה, כל זמן שהיא לא זורקת אבן אין מה לדאוג".

"רגע", אמרה רומי לעצמה, "זה לא צחוק, אני כנראה מבינה את שפת העורבים. מעניין אם אני רק מבינה או גם יכולה לדבר איתם…", והיא הוציאה את ראשה מבעד לחלון וצעקה "קרע, קרע" כשהיא משתדלת שזה יישמע כמו קול של עורב. אבל העורבים לא התרגשו, אחד אפילו אמר לחבריו, "מה אלה הקולות המוזרים שהילדה הזאת משמיעה?"

"אוקיי", חשבה רומי, "אני מבינה עורבים ועורבים לא מבינים אותי. אז מה יצא לי מזה? אני אדע מה הם חושבים ומה עובר עליהם, אבל אני לא אוכל לשוחח איתם…"

זוג חתולי רחוב התקרב בזהירות אל השיח. "זהירות, חתולים!" קרא אחד העורבים, וכל השלושה המריאו גבוה אל צמרת עץ. אבל אז שמעה רומי חתול אחד אומר לחברו, "היינו צריכים לזנק עליהם ואז אולי היינו תופסים אחד". רומי לא נשארה לשמוע מה ענה לו חברו כיוון שהייתה בהלם. מתברר שלא רק את שפת העורבים היא מבינה, אלא גם את זו של החתולים. ואולי גם של כלבים? וסוסים? ואולי היא בעצם מבינה את שפתן של כל החיות כולן?????

אז מה עושים עם זה?

לפניכם הפרק השני בסיפור, שכתב מתניה פרידמן, בן 12, ממעלה עמוס:

יום ראשון לגילוי

מיד לאחר שגיליתי שאני דוברת עורבית וַחֲתוּלִית, הייתי להוטה לבדוק אילו עוד שפות אני דוברת. אבל רגע לפני שיצאתי מביתי כדי לחפש עוד חיות, עצרה אותי אמא, שבינתיים התעוררה מההתלהבות שלי: "רוֹמִי, את לא הולכת לשום מקום". "אבל למה?" התלוננתי. "כי את עוד לבושה בפיג'מה וכבר שבע וחמישה. את צריכה להתארגן לבית הספר במהירות כדי שלא תחמיצי את ההסעה". כששמעתי מה השעה נבהלתי ורצתי להתלבש ולהכין מערכת. "אמאאא, איפה מחברת החשבון שלי?" צעקתי מחדרי לאמא, שהייתה בחדר של גיא ועזרה לו לחפש את ספר האנגלית. אמא באה במהירות ונזפה בי על שלא הכנתי מערכת כבר אתמול בערב. אבל היא נרתמה לעזרתי בחיפוש אחר מחברת החשבון שלי, ובסוף מצאה את המחברת בתוך ציפת השמיכה שלי ורצה להלביש את עומרקי לגן.

בזמן שהתלבשתי התחלתי לחשוב על אילו עוד חיות אני יכולה לבדוק את היכולות החדשות שלי, אבל לא עלה לי שום דבר לראש, וכך כשהגיע זמן היציאה להסעה לא היה לי שום רעיון בראש ועדיין הייתי עם חולצת פיג'מה. החלפתי בשיא המהירות, יצאתי מהבית והגעתי לתחנה בדיוק כשהגיעה ההסעה.

כשעליתי לאוטובוס שמעתי קול: "הופה, תראו מי סיימה עכשיו מרתון". הבטתי הצדה וראיתי את רועי, חברי הטוב. התיישבתי לידו ופתאום נפל לי האסימון – לאיתן, אחיו של רועי, יש חָמוֹס, "נֵרִי"!  מיד שאלתי את רועי בהתרגשות: "אני יכולה לבוא לראות את החמוס של איתן?". רועי הבחין בהתרגשותי ואמר "רומיק, את לא יכולה להסתיר ממני כלום! ספרי לי מיד למה את רוצה לראות את נרי". סיפרתי לרועי על הִשְׁתַּלְשְׁלוּת העניינים והוא הגיב בהתלהבות: "יואו רומיק, את יכולה לבוא מיד אחרי הלימודים כדי לראות את נרי".

את שאר היום בבית הספר העברנו בפטפוטים נרגשים על המצב.  כשהסתיימו הלימודים רצנו הביתה, וכשהגענו נכנסנו שנינו לבית של רועי ומשם לחדר שבו היה נרי.

כשנכנסנו מבטי נמשך אוטומטית למטה, כי שם בדרך כלל שמים כלובים. רועי צחק כשראה לאן הסתכלתי ואמר: "איתן אוהב את עולם החלל ולכן הוא שם את רוב הדברים שלו על מדפים תלויים מהתקרה". הסתכלתי למעלה ושם ראיתי את הכלוב.

נרי לא היה שם…

לפניכם הפרק השלישי בסיפור, שכתב דן זאב, בן 12, ממושב אורות:

החמוס שהפתיע

במשך זמן רב חיפשנו, רועי ואני, את נרי. פתחנו מגירות, הרמנו קופסאות, הזזנו עציצים והפכנו את כל הבית עד שלבסוף ויתרנו. "איפה עוד הוא יכול להיות?" שאלתי בייאוש. "אני ממש לא יודע, רומיק", ענה לי רועי. ישבנו והרהרנו – עד שפתאום ראיתי זנב פרוותי מתחת לשידה. "רועילוּ, תראה!" קראתי בהתלהבות. מיד קמנו והזזנו את השידה. מתחת לשידה שכב נרי,  שהיה שקוע בשינה עמוקה. הוא פלט חרחורים קצובים ונראה מעט שמן ועגלגל יותר מחמוס רגיל. "הוא אמור להיות שמנמן כזה?" שאלתי את רועי. "לא, רומיק. אני לא זוכר אותו ככה…". "שנעיר אותו?" שאלתי בהיסוס. "כן, נראה לי", השיב רועי. ליטפתי קלות את גבו של נרי והוא החל לנוע. כעבור רגע התעורר, התמתח, הביט בנו במבט מתריס ואז אמר במבטא רוסי כבד: "למה לכל כדורי הפרווה הערתם אותי, זוג פוחזים?". התרגשתי! כי מיד הבנתי שאני דוברת גם חמוסית!. "שָ-לוֹם",  אמרתי לו בקול אטי וברור מאוד. "אָ-תָה יָ-כְ-וֹל  לֶ-הָ-בִין אוֹ-תִי?".
החמוס פרץ בצחוק מתגלגל וצרוד עד מאוד. "את יכולה לדבר איתי רגיל, את יודעת! ולמה את מדברת אליי כאילו אני בן?". "מה?? אתה בת?" שאלתי בתימהון. "כן! ובכלל לא קוראים לי נרי!" הוא גיחך בבוז. "שמי אִיווָאנָה חָמוּסוֹבְסְקִי. וחשבתי שכבר תוכלו להבין בעצמכם שאני נקבה כשתראו שאני בהיריון, זוג פרחחים שכמותכם! למה נראה לכם שאני שמנה יותר?". לא ידעתי מה לענות לה. "אתם לא הייתם מפקפקים בזה אפילו לרגע אילו אתם הייתם בהיריון עם שמינייה!!!" הוסיפה איוואנה. בהיתי בה המומה. "למה את המומה כל כך, רומיק?". קפצתי. שכחתי לחלוטין שרועי נמצא לידי. הסברתי לו  על השיחה, וככל שהתקדמתי בהסבר כך גם הוא נהיה המום יותר ויותר. בדיוק כמוני. כשסיימתי, רועי בהה בי בפה פעור. "וואו רומיק, זה מדהים!" אמר. "אנחנו חייבים לנסות לדבר עם עוד חיות!". "כן!" עניתי בהתלהבות.
"אתם לא הולכים לנסות לדבר עם שום דבר עד שתפצו אותי על כך שהערתם אותי!" קטעה אותנו איוואנה בכעס ושלפה את ציפורניה באיום. לא הייתה לנו ברירה אלא ללטף אותה ולהאכיל אותה במשך כל אותו אחר הצהריים. כשסוף=סוף הייתה מרוצה, כבר הייתי צריכה לחזור הביתה.

"בואי ניפגש גם מחר, רומיק", קרא לי רועי. "בסדר, רועילוּ", עניתי לו, ובינתיים הרהרתי וחשבתי לעצמי: עם אילו חיות כדאי שננסה לדבר מחר?

לפניכם הפרק הרביעי בסיפור, שכתב נדב לוי, בן 11, מראש צורים:

ביקור אצל הדודה

ברגע שחזרתי הביתה אמא קיבלה אותי בהתרגשות. זה היה די מוזר בעיניי, כי בדרך כלל היא עסוקה… בכל אופן, מיד כשחזרתי היא אמרה: "את לא תאמיני, רוֹמִי. בעוד חצי שעה נוסעים לדודה רינה!". רק בשביל שתדעו, דודה רינה היא מהדודות האלה שיש להן חיבוק מוֹחֵץ שיכול להרוג אתכם (אלא אם כן בורחים מהר), כמויות עצומות של אֹדֶם על השפתיים (כך שכל נשיקה מִשְׁתַּוָּה לאסון טבע) ומלא כלבים בבית. טוב, את החלק של ה"מלא כלבים בבית" יש רק לדודה רינה, וזה מפני שהיא הפכה את הבית שלה לְבֵית מַחְסֶה לכלבי… "רגע!", אמרתי לעצמי. "אני יכולה לבדוק אם אני מדברת גם עם כלבים! יש!". מיד יצאתי לכיוון ביתו של רועי כדי לבשר לו את הבשורה. כשרועי שמע את זה הוא מיד אמר "יואו, רומיק. אולי אני יכול לבוא איתך? הרי אנחנו די ביחד בכל הסיפור המוזר הזה". מובן שהסכמתי. הרבה פעמים חברים שלי מצטרפים אליי לביקור אצל דודה רינה. ורועי הוא הרי בכלל חבר ותיק. ושלא תעזו לומר שאנחנו מאוהבים, כי אנחנו פשוט ידידים.

כשחזרתי הביתה, הפעם עם רועי, ביקשתי מאמא שרועי יבוא איתנו. היא הסכימה. אני ורועי נתנו זה לזו כיף ורצנו לאוטו. כשהגענו לדודה רינה, היא קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. "איזה יופי שבאתם!", קראה ומיד חיבקה אותי חיבוק מוחץ ענקי. "אני בדיוק מאכילה את מוקה. מה שלומכם?", שאלה ורק אז שמה לב לרועי שעמד מאחוריי. "אוהו שלום! רועי, נכון?". רועי היה נבוך, אבל מיד שאלתי את דודה רינה: "דודה רינה, את מסכימה לנו לקחת את דן-דן החוצה לכמה דקות?". פתאום נמחק החיוך מפניה של דודה רינה והיא השיבה בעצב: "דן-דן עצוב לאחרונה, אני לא יודעת מה לעשות", ואז פתאום חזר לה החיוך לפנים: "רגע, הוא אוהב אתכם. אולי אתם תדעו מה לעשות!", אמרה וזירזה אותנו "לכו, לכו, אני בינתיים אכין לכם שוקו מפנק". אז הלכנו בזריזות למלונה. כשהגענו ציפינו שהוא ירוץ אלינו בשמחה, כמו תמיד. אבל הוא רק שכב בקצה המלונה, בעיניים מפוחדות. מרוב שהוא היה בקצה כמעט שלא ראינו אותו.
אני ורועי התיישבנו לצדו. "אתה יכול להבין אותי?", שאלתי אותו. דן-דן הנהן. לא נראה שהוא היה מופתע מכך שאני דוברת את השפה שלו. "הכל בסדר?", שאלתי בזהירות. הוא הניד בראשו לשלילה, ואמר מפוחד עוד יותר: "אתם לא תאמינו מה קרה".

לפניכם הפרק החמישי בסיפור, שכתבה הלל מרקס, בת עשר, מאזור:

הסיפור של דן־דן

"מה קרה?", שאלתי את דן־דן. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי בעיניו הירוקות שהביעו צער עמוק, וענה: "אני לא יכול לספר…". לפני שהספקתי לומר עוד משהו, דודה רינה קראה לנו: "ילדודס! בואו, חמודים. השוקו מוכן!". בזמן ששתינו את השוקו (שהיה מפנק מאוד, כפי שהבטיחה הדודה) שאל אותי רועי: "אז מה אמר לך דן־דן?". סיפרתי לו על השיחה הקצרה שניהלנו, דן־דן ואני. "מה זאת אומרת??", התפלאה דודה רינה, "דיברתם עם דן־דן? והוא ענה לכם?". רועי ואני החלפנו מבטים, ואז החלטתי לספר לדודה שלי הכל: על איך שקמתי באמצע הלילה ושמעתי את העורב מדבר, על כך שגיליתי שאני יכולה לדבר עם חתולים, חמוסים ועוד חיות, ועל מה שדן־דן אמר לי. "וואו, רומי'לה! את ממש הלוחשת לחיות!", אמרה דודה רינה וצחקה: "נו, אז למה אתם מחכים? בואו נלך לגלות מדוע דן־דן עצוב!". אז הלכנו כולנו – אני, רועי ודודה רינה – למלונה של דן־דן. התיישבנו מולו, ליטפתי אותו ואמרתי לו: "דן־דן, אנחנו רוצים לעזור לך. תספר לנו בבקשה מה קרה". "טוב…", נכנע דן־דן, "אספר לכם. אבל בתנאי אחד! תבטיחו שלא תגלו שום דבר לאף אחד". "אין בעיה", הבטחתי לו.

דן־דן התחיל לספר: "הכל קרה היום בבוקר, כשיצאתי לטיול הרגיל שלי. בזמן שהייתי באמצע משחק עם קרמבו, חברה שלי, שמענו רשרוש מהשיחים. בדיוק כשהסתובבנו כדי לראות מה זה, הסתער עלינו חתול שחור ורזה עם עיניים צהובות וגדולות. פחדתי נורא! רצתי, ברחתי, שמעתי את החתול רודף אחריי והסתתרתי. אחר כך, כשחזרתי לקרמבו, היא קראה לי פחדן! אמרה שזה היה סתם חתול קטן", סיים דן־דן את דבריו ונראה עצוב עוד יותר. תרגמתי לדודה רינה ולרועי במהירות את כל מה שדן־דן אמר, ואז פניתי אליו בניסיון לנחם אותו: "אתה בכלל לא פחדן!". "אין לקרמבו זכות להגיד עליך דברים כאלה", הוסיף רועי. "זה היה יכול לקרות לכל אחד! זו בכלל לא אשמתך", אמרה לו דודה רינה. נראה שדברינו עודדו את דן־דן, אבל רק במעט. הוא בכל זאת היה עצוב מאוד. "אני יודעת מה יכול לעזור", שמענו פתאום קול מאחורינו.

לפניכם הפרק השישי בסיפור, שכתבה הדר פרץ, בת שמונה וחצי, מבאר שבע:

דן־דן מבין שהוא לא פחדן

זו הייתה דודה רינה, ובידיה שקית חטיפי כלבים שדן־דן אוהב במיוחד. היא מילאה את הקערות שלו באוכל ובמים, ודן־דן אכל ושתה. ואז אמרה דודה רינה: "קְרֶמְבּוֹ התנהגה בצורה לא חברית ולא נחמדה. אם אתה רוצה חברה נחמדה – בוא אחריי, יש לי הפתעה בשבילך!".

דן־דן הלך בעקבותיה, ופתאום ראה לפניו כלבלבה שנראית ממש כמו קרמבו, רק קטנה במעט ממנה. דן־דן לא הבין מה בדיוק הוא רואה, אז דודה רינה הסבירה: "זו טוֹפִי. טופי היא התאומה של קרמבו. גם היא מפחדת מחתולים. היא חושבת שאתה, דן־דן, אמיץ מאוד!". טופי הצטרפה לדבריה ואמרה: אם זה היה תלוי בי, הייתי בורחת למקום אחר, רחוק מאוד משם! ואני רוצה שתדע, דן־דן, שאתה מאוד מוצא חן בעיניי". דן־דן שמח מאוד לשמוע את זה, ואז נזכר שבדיוק הגיע הזמן לצאת לטיול.

לבקשתו של דן־דן, רועי ואני הצענו לקחת אותו ואת טופי לטיול. דן־דן וטופי התלהבו מהרעיון הנחמד וְכִשְׁכְּשׁוּ בזנבם, וכך ארבעתנו יצאנו לטיול. הלכנו בשביל המוביל לפארק, וכאשר נכנסנו לפארק הכלבים, הבחנתי בקרמבו וראיתי כי בעיניה עומדות דמעות. לאחר כמה רגעים ראיתי שגם רועי הבחין בקרמבו העצובה, אך טופי ודן־דן לא שמו לב כלל, כי היו עסוקים מדי זה עם זו. שמעתי את יללותיה של קרמבו, כאשר פתאום דן־דן ראה שקרמבו הייתה על סף דמעות. הוא ניגש אליי וביקש: "את יכולה בבקשה לגשת לקרמבו, לשאול אותה מה קרה לה ולנחם אותה?".

פניתי לקרמבו ושאלתי אותה: "קרמבו, למה את בוכה?", והיא הביטה בי בעיניים עגולות ומלאות בדמעות, כשהיא משיבה ביללות: "אני בוכה כי דן־דן נפגע ממני, ולא התכוונתי להעליב אותו. לא פחדתי מהחתול כי הכרתי אותו היטב, הוא היה חתול מאוד נחמד למרות שהוא לא נראה כך".

"אני מבינה", אמרתי. "את רוצה למסור לדן־דן שאת מצטערת?". "כן!", ענתה לי קרמבו.

הלכנו יחד לעבר דן־דן וטופי, ששיחקו בגינת הכלבים. טופי שמחה לראות את תאומתה וגם דן־דן שמח לראות שקרמבו באה לשחק איתם.

התיישבתי ליד רועי על הספסל והסתכלנו בהנאה בשלושת הכלבים משחקים יחד ומשתוללים בגינה, אבל פתאום שמענו רשרוש מבין השיחים…

לפניכם הפרק השביעי בסיפור, שכתב מגד וידר, בן עשר וחצי, מצור הדסה:

המכתב

מבין השיחים קפץ חתול שנראה ממש כמו שתיאר לנו דן־דן. מפיו בצבץ מכתב, ועל ראשו ישב בנחת עכבר אפור. ברגע שהוא קפץ, דן־דן החל לנבוח לעברו. "לא סיפרת לדן־דן שזה חתול נחמד?", שאלתי את קרמבו. "לא הספקתי", אמרה.

קרמבו ניגשה אליו ולחשה באוזנו, וכעבור כמה רגעים הוא הפסיק לנבוח. היא פנתה אליי ואמרה: "עכשיו הוא יודע". ניגשתי אל החתול והעכבר. "איך קוראים לכם?", שאלתי. החתול פתח את פיו ושמט את המכתב לרגליי, ואז אמר במבטא צרפתי: "שמי פרנץ וזה…", העכבר קטע אותו בצפצוף קולני. "שמי ג'ון", אמר במבטא שלא הצלחתי לזהות בגלל קולו הדק. פרנץ, שהבהיר מי הבוס פה, המשיך: "באנו אלייך בשליחות מטעם הבעלים שלנו. אני מתנצל, תבקשי מהכלב שלך סליחה בשמי. אני חיכיתי שתבואי כדי שאוכל למסור לך את המכתב".

אחרי שסיפרתי לרועי ולכלבים מה פרנץ אמר, הרמתי את המכתב. "מה כתוב בו?", שאל רועי בסקרנות. פתחתי את המכתב והתחלתי להקריא בקול: "רומי היקרה, אני מדען שעובד בתוך הר במדבר יהודה. ערכתי ניסוי שמאפשר לאנשים לדבר עם חיות. ניסיתי אותו קודם כל על עצמי, אבל רציתי לדעת איך הוא עובד גם על אנשים אחרים. למקרה שתהית, החיות לא מופתעות שאת יודעת לדבר בשפתן כי הודעתי להן. יש לי קשר עם כל החיות במדינת ישראל. באהבה ובגעגועים…", "מה?", נשמטה לי הלסת. לא האמנתי למראה עיניי. "אבא?"

לפניכם הפרק השמיני בסיפור, שכתבה מיקה גליקזם, בת 11, מכפר סבא:

המשימה של רומי

לא הצלחתי לעכל את הבשורה שאבא שלי, דודי כהן, שעובד באנגליה כאיש היי־טק ובא לביקור כל חצי שנה, הוא בעצם מדען שעובד בהרי יהודה. הייתי חייבת לקבל תשובות – ומהר. "פרנץ!" קראתי בזמן שאני כותבת בזריזות כמה מילים על פיסת נייר. "תוכל להעביר את המכתב הזה לאבא שלי?". פרנץ הנהן. "כמובן", אמר. "אני בכל מקרה צריך להביא לו משלוח", הוסיף ורץ לדרכו.

"מה כתבת שם?" שאל אותי רועי. "ביקשתי מאבי שיבוא לבקר כדי לעזור להבין מה קורה כאן", עניתי לו.

עברו שבועיים והמתח רק הלך וגבר. יום אחד ראיתי פתאום חתול קטן ומוכר. "הגעת!" מיהרתי לפתוח את החלון. פרנץ הניח בידי מעטפה מבריקה שבול ענקי היה מודבק עליה. מי עדיין משתמש בבולים?, חשבתי לעצמי, ועוד בישראל. לא יכולתי לחכות ומיד פתחתי את המעטפה.

"שלום, רומיק", כך נפתח המכתב. "מה שלומך, יקירה? שלומי מצוין. ובכלל, כאן בהרים יש לנו בריזה נהדרת. לגבי בקשתך, מובן שתוכלי לבוא. רק אשמח אם תוכלי למצוא למעני אלמוג כחול. אני מצרף הסבר קצר עליו מאחורי הדף. אני מחפש את האלמוג הזה כבר חודשים, אך לא מוצא אפילו קצה חוט. צפיתי בהתקדמותך ואני חייב להודות שאת מתעלה עליי בתעלומות וגילויים, לכן אני בטוח שתצליחי.

אוהב ומתגעגע, אבא."

מיד רצתי לביתו של רועי והכיתי בדלת כה חזק עד שחששתי שהיא תישבר. רועי פתח את הדלת ואז אמרתי לו בקוצר נשימה, "יש לנו משימה".

לפניכם הפרק התשיעי בסיפור, שכתב יגל וולפיש, בן עשר, מתקוע:

האלמוג הכחול

"מה זאת אומרת משימה?", שאל אותי רועי בזמן שנעץ עיניו במעטפה. פתחתי אותה והושטתי לו את המכתב.

"וואו", אמר מיד כשסיים לקרוא. "אז בעצם המשימה שלנו היא למצוא את האלמוג הכחול הזה?".

"נראה שכן", עניתי, והצצתי שוב במכתב. "כתוב כאן שיש הסבר על האלמוג הכחול מצדו השני של הדף". הפכתי את הדף והתחלתי לקרוא:

"האלמוג הכחול שאני מחפש הוא מאוד מיוחד. הוא לא נמצא בים אלא ביערות, יש ממנו רק שלושה בעולם ואחד מהם נמצא בישראל. לדעתי ביער יתיר, ממש קרוב לבית שלנו. אני לא יכול להסביר לך למה אני זקוק לאלמוג הזה, אבל יכול לציין שהוא קשור לניסוי שערכתי".

"דווקא ביער יתיר?!", התעצבן רועי, "זה היער הכי גדול בארץ!".

"בסדר, לא נורא, אני לא אאכזב את אבא שלי", אמרתי, ופתאום הרגשתי אמיצה במיוחד. "אז קדימה, אתה מצטרף?". רועי הנהן.

ארזנו לעצמנו מעט צידה לדרך ויצאנו לכיוון היער. בדרך דיברנו על כל מה שעברתי בשבועיים האחרונים. על כך שפתאום הבנתי את שפת החיות, שגיליתי שאבי הוא לא אחר מאשר מדען שעובד בהרי יהודה, שמחפש אלמוג כחול מוזר ושהוא זה שגרם לי להבין את שפת החיות. זמן קצר לפני שהגענו ליער הגדול שמעתי פתאום מאחוריי קול דקיק קורא "רומי! פסססט! רומי!".

לפניכם הפרק העשירי בסיפור, שכתבה יערה הילזנרט, בת 12, מכפר אוריה:

המפגש עם הנחש

"שמעת משהו?", שאלתי את רועי.

"לא", ענה. "את שמעת?".

"חשבתי ששמעתי מישהו שקורא לי", אמרתי.

הסתכלנו סביב ואז ראינו נחש.

"אמא'לה" צעק רועי, "נחש!".

"תירגע", אמרתי בקול אמהי. "אולי הוא זה שקרא לי".

"כן, זה אני", אמר הנחש. "שמעתי אותך מדברת על האלמוג הכחול".

"נכון…", אמרתי. רציתי לדעת לאן הוא חותר.

"אני יודע איפה הוא!".

"איפה??", שאלנו רועי ואני פה אחד.

"מה תיתנו לי בתמורה?", השיב לנו הנחש בחוצפה.

"אין לנו שום דבר לתת לך!", התרגז רועי.

"רק רגע", אמרתי והוצאתי מכיסי את הסנדוויץ שארזתי לעצמי. "אולי את זה?", שאלתי את הנחש.

הוא בחן את הכריך, לקח אותו ואמר – "זה יספק אותי! דרך אגב, קוראים לי נחשון. אז האלמוג הכחול נמצא ב…".

לפניכם הפרק ה־11 בסיפור, שכתבה נוי מלכה, בת 11 וחצי, מאלקנה:

בית קטן מדי

"נו, היכן הוא נמצא?", שאל רועי.

"אמממ, רק רגע. שכחתי איפה הוא נמצא, אבל אל תדאגו", השיב הנחש בקול ארסי. "בבית שלי נמצאת התשובה לשאלה!".

"באמת?", שאלתי אותו. "אז בוא נלך לשם עכשיו!".

"יש רק בעיה אחת. אתם לא מספיק קטנים בכדי להיכנס לבית שלי, ועד שאצא מהבית אשכח עוד פעם את התשובה! ואולי את השאלה? אוף, כבר שכחתי בכלל מה רציתי לומר לכם", אמר הנחש.

"אמרת שאתה רוצה לומר לנו היכן נמצא האלמוג הכחול", הזכרתי לו.

"אההה, נכון! טוב, אז איך תיכנסו לבית שלי?", שאל הנחש.

"אני יודע איך…", נשמע לפתע קול מסתורי. "בואו אחריי".

קוראים יקרים, מה דעתכם? איך כדאי להמשיך את הסיפור? אתם מוזמנים לכתוב את הפרק העשירי ולשלוח אלינו. הפרק הנבחר יפורסם בגיליון הבא, ויזכה את הכותב/ת במארז ספרים חגיגי מתנת נשיונל ג'יאוגרפיק.

איך ומתי יסתיים הסיפור? אתם תקבעו! זה הסיפור שלכם.

ניתן לשלוח את הסיפור שלכם כאן <<<