ציקדה

הציקדות הן הוותיקות ביותר בעולם החרקים. יש זנים של ציקדה שחיים 17 שנה, אם כי את רוב חייהם הם מעבירים מתחת לאדמה. יש שתי קבוצות של ציקדות: ציקדות ירוקות וציקדות מחזוריות. הציקדות הירוקות כהות מאוד עם סימונים ירקרקים, והן מבלות ארבע עד שבע שנים מתחת לאדמה לפני שהן מגיחות החוצה ביולי ובאוגוסט. הציקדות המחזוריות כהות ויש להן עיניים אדומות. הן מגיחות החוצה בסוף מאי ובתחילת יוני, לאחר שבילו 14-17 שנים מתחת לאדמה. בכל שנה נולדות קבוצות חדשות של ציקדות צעירות, אז בכל שנה מגיח החוצה דור אחר. נקבות הציקדה מטילות 200-600 ביצים בחורים זעירים שחוררו בענפים וזרדים של עצים ושיחים. צאצאי הציקדה – הקרויים נימפות – בוקעים מהביצים ומיד צונחים למחילות שמתחת לאדמה, שם הם נצמדים לשורשי העצים. הנימפות נשארות צמודות לשורשים ומוצצות את לשד העץ במשך רוב חייהן. כשמסתיים שלב הנימפה מגיחה הציקדה אל מעל פני האדמה עם זריחת השמש, כשרק האינסטינקטים שלה מנחים אותה, ומטפסת על גזעו של עץ סמוך. שם היא משילה את עורה והופכת לציקדה בוגרת. מעל פני האדמה ממלאים הציקדות הזכרים את האוויר בקולות זמזום צורמים, שאותם הם מפיקים בעזרת לוחות קטנים דמויי תוף המצויים על בטנם, ושאותם הם מרטיטים במהירות. אף שאנשים רבים מוצאים שזהו צליל מעצבן, הציקדה הזכר משתמש בו כדי למשוך אליו את הנקבה לצורך הזדווגות. הזכרים והנקבות כאחד מתים לאחר כחמישה שבועות של חיים מעל פני האדמה.

יער.

אזור נרחב זה מאוכלס בעצים שקרובים מספיק זה לזה כדי לספק צל. ניתן למצוא בעלי חיים בכל שטחי היער: על קרקעית היער, בין ענפי העצים ועל צמרותיהם. היערות הקרובים לקו המשווה נקראים יערות גשם.

אוכלת עשב