דפנה בן נון הגשימה חלום: לצלם פינגווינים קיסריים באנטארקטיקה. היא לא ידעה עד כמה זה יהיה מאתגר
כתבה וצילמה: דפנה בן נון
אחד החלומות הגדולים שלי היה לצלם פינגווינים קיסריים בטבע. לשם כך חייבים להגיע למקום המחיה שלהם: יבשת אנטארקטיקה.
כדי להגיע לאנטארקטיקה יש לחצות בשוברת הקרח את מעבר דרייק הסוער – מהעיר הדרומית בעולם, אושוואיה שבארגנטינה. ההפלגה בשוברת הקרח ארכה שבועיים, ובהם גרתי בתוך חדרון קטן. במעבר דרייק האונייה היטלטלה קשות במשך יומיים. חפצים נפלו, כיסאות עפו, הנוסעים הקיאו והעדיפו להישאר במיטות. אבל אני נהניתי מכל רגע!
כעבור יומיים הים נרגע והתחלנו לראות קרחונים גדולים. לאט-לאט הכל הפך לבן. מדי פעם ראינו פינגווינים קטנים מכל מיני סוגים, אך לא את הקיסריים, שחיים ביבשת עצמה.
שוברת הקרח החלה להאט לקראת עצירה והצוות הכין שני מסוקים על הסיפון. אין דרך אחרת להגיע ליבשת. אחר כך חילקו את כולנו לקבוצות קטנות, ואני חיכיתי עם חבריי לקבוצה עד שיקראו לנו.
חיכינו וחיכינו וחיכינו. חיכינו שבוע שלם עד שמזג האוויר אפשר לטוס.
שוברת הקרח. הדרך היחידה להגיע ליבשת הלבנה.
ואז קראו לנו סוף-סוף! כעבור כרבע שעה נחתנו הרחק ממושבת הפינגווינים כדי לא להפריע להם. משם הלכנו שני קילומטרים עם כל הציוד על הגב, שוקעים בשלג עד גובה הברכיים. כל שכבות הבגדים שלבשתי לא ממש עזרו, הטמפרטורה הייתה עשר מעלות מתחת לאפס, מה שלא נחשב ממש קר באזור הזה.
אחרי הליכה שנדמתה אינסופית הרמתי לרגע את מבטי ונשימתי נעתקה מרוב התפעלות. מולי ראיתי אלפי פינגווינים עם אפרוחיהם. כבר לא היה לי אכפת שאני מותשת וקר לי. הייתי מאושרת!
אין כמו אהבה של אימא פינגווינית. הצילום של דפנה שימש פוסטר תערוכה של צילומי נשינול ג'יאוגרפיק
התמקמתי ליד קבוצה קטנה של פינגווינים ואפרוחים והתחלתי לצלם. אסור להתקרב אליהם למרחק שקטן מעשרה מטרים, אבל אם הם מתקרבים אליך, זה בסדר, זה סימן שהם לא מרגישים מאוימים. נשכבתי על הקרח ולאט-לאט כמה בוגרים התקרבו אליי והתבוננו בי ובמצלמה מקרוב. כעבור כמה דקות הם הלכו וחזרו עם האפרוחים שלהם, כאילו להשוויץ בהם. זה היה מדהים. הם התנהגו עמם באופן כה אנושי עד שהיה קשה להאמין שהם עופות.
כך ישבתי לידם במשך שמונה שעות, מתלהבת ומצלמת, עד שהשמש התחילה לשקוע והייתי צריכה לחזור.
למחרת מזג האוויר שוב החמיר ונתקענו עם האונייה בקרח בעומק של שבעה מטרים! רק כעבור ארבעה ימים הקפטן הצליח לחלץ אותנו והספקנו לחזור לטיסות בחזרה הביתה. במסע הזה למדתי עד כמה הטבע יכול להיות עוצמתי, גם קשוח וגם עדין. והכי חשוב, למדתי ללכת בעקבות החלומות שלי.