לכל אחד מאיתנו יש ראש מלא בסיפורים, שרק מחכים לצאת לאוויר העולם.

אנו מזמינים אתכם, סופרים צעירים ומבטיחים, להצטרף להרפתקה – סיפור בהמשכים!

 לפניכם הפרק הראשון בסיפור, שכתב במיוחד למענכם הסופר, המחזאי והיוצר הידוע אֶפְרַיִם סִידוֹן (מחברם של עשרות ספרים, בהם "מעלה קרחות", "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" ו"התנ"ך בחרוזים"). מה יקרה בהמשך? זה כבר תלוי בכם!

צילום: מור בורנשטין

התגלית של רומי

כשרומי התעוררה מוקדם בבוקר השעה הייתה חמש… וחמש היא לא שעה שרומי מכירה. כלומר ביום לימודים היא קמה בערך ברבע לשבע, ביום שבת, יום חופש או כשהיא חולה, היא קמה בעשר. אבל היום היא קמה בחמש. ולמה? כי מישהו בחוץ קרא בקול מעצבן, "בוקר, בוקר, לקום כולם!". רומי ניגשה לחלון והביטה החוצה. הרחוב היה כמעט חשוך, וריק מאדם. אבל לאורו של פנס הרחוב היא הבחינה בעורב שחור שעמד על שיח וקרא בקול שוב ושוב "בוקר, בוקר, לקום כולם!"

טוב, מצד אחד זה לא הגיוני שציפור מדברת, אבל מצד אחר הרחוב היה ריק לחלוטין – והקול נשמע בבירור מכיוונו של העורב. אז יש שתי אפשרויות: או שהיא חולמת או שהעורב באמת מדבר בשפת בני אדם. האפשרות הראשונה נפסלה מיד, כי היא הייתה ערה לגמרי וגם ניגשה לחלון. אפשרות שנייה הייתה להעיר את גיא אחיה ולבדוק איתו מה קורה.

אבל להעיר את גיא בשעה כזו זו לא משימה פשוטה. במשך חמש דקות תמימות היא משכה ממנו את השמיכה, טפחה לו על הכתף ואמרה לו בקול רם: "קום, קום, אני רוצה להראות לך משהו חשוב". רק בסוף, כשכבר ממש הפילה אותו מן המיטה, גיא ההמום הסכים להצטרף אליה, ובעיניים חצי עצומות הציץ איתה מבעד לחלון. בחוץ לא השתנה דבר, החושך נותר אותו חושך, הרחוב הריק נשאר רחוב ריק – והעורב נשאר אותו עורב,  עומד על שיח וקורא בקול: "בוקר, בוקר, לקום כולם!"

"מה אתה שומע?" שאלה רומי את גיא בלחש, וגיא הביט בה בתימהון ובמבט ישנוני השיב: "כלום, רק קול של עורב". "יופי", הסכימה איתו רומי, "ומה הוא אומר, העורב?". "מה שעורבים יודעים לומר: קרע, קרע. ועכשיו את מוכנה לתת לי לחזור לישון?", ובלי לחכות לתשובתה פנה לעבר מיטתו ונעלם בין השמיכות.

גם עומרקי, האח הצעיר יותר, שנגרר אף הוא ממיטתו, שמע רק "קרע, קרע" ולא הבין מה רומי רוצה ממנו. אבל רומי שמעה בבירור "בוקר, בוקר, לקום כולם!". וכשנשארה לעמוד מול החלון אחרי שגם עומרקי נטש אותה אגב שהוא ממלמל "תגידי, נפלת על השכל?", הפנה העורב את מבטו אליה וקרא: "ילדה, ילדה, מה את מביטה בי? אף פעם לא ראית עורב?"

זוג עורבים נוסף חצה את הרחוב ונחת על השיח. העורב שישב שם ראשון הפנה את ראשו אליהם ואמר, "תראו את הילדה בחלון, אילו מבטים היא תוקעת בנו…" ואחד מן העורבים שהגיע אמר "אז מה, כל זמן שהיא לא זורקת אבן אין מה לדאוג".

"רגע", אמרה רומי לעצמה, "זה לא צחוק, אני כנראה מבינה את שפת העורבים. מעניין אם אני רק מבינה או גם יכולה לדבר איתם…", והיא הוציאה את ראשה מבעד לחלון וצעקה "קרע, קרע" כשהיא משתדלת שזה יישמע כמו קול של עורב. אבל העורבים לא התרגשו, אחד אפילו אמר לחבריו, "מה אלה הקולות המוזרים שהילדה הזאת משמיעה?"

"אוקיי", חשבה רומי, "אני מבינה עורבים ועורבים לא מבינים אותי. אז מה יצא לי מזה? אני אדע מה הם חושבים ומה עובר עליהם, אבל אני לא אוכל לשוחח איתם…"

זוג חתולי רחוב התקרב בזהירות אל השיח. "זהירות, חתולים!" קרא אחד העורבים, וכל השלושה המריאו גבוה אל צמרת עץ. אבל אז שמעה רומי חתול אחד אומר לחברו, "היינו צריכים לזנק עליהם ואז אולי היינו תופסים אחד". רומי לא נשארה לשמוע מה ענה לו חברו כיוון שהייתה בהלם. מתברר שלא רק את שפת העורבים היא מבינה, אלא גם את זו של החתולים. ואולי גם של כלבים? וסוסים? ואולי היא בעצם מבינה את שפתן של כל החיות כולן?????

אז מה עושים עם זה?

 

לפניכם הפרק השני בסיפור, שכתב מתניה פרידמן, בן 12, ממעלה עמוס, וממשיך את הסיפור שכתב במיוחד למענכם אֶפְרַיִם סִידוֹן. מה יקרה בהמשך? זה כבר תלוי בכם!

 

יום ראשון לגילוי

 

מיד לאחר שגיליתי שאני דוברת עורבית וַחֲתוּלִית, הייתי להוטה לבדוק אילו עוד שפות אני דוברת. אבל רגע לפני שיצאתי מביתי כדי לחפש עוד חיות, עצרה אותי אמא, שבינתיים התעוררה מההתלהבות שלי: "רוֹמִי, את לא הולכת לשום מקום". "אבל למה?" התלוננתי. "כי את עוד לבושה בפיג'מה וכבר שבע וחמישה. את צריכה להתארגן לבית הספר במהירות כדי שלא תחמיצי את ההסעה". כששמעתי מה השעה נבהלתי ורצתי להתלבש ולהכין מערכת. "אמאאא, איפה מחברת החשבון שלי?" צעקתי מחדרי לאמא, שהייתה בחדר של גיא ועזרה לו לחפש את ספר האנגלית. אמא באה במהירות ונזפה בי על שלא הכנתי מערכת כבר אתמול בערב. אבל היא נרתמה לעזרתי בחיפוש אחר מחברת החשבון שלי, ובסוף מצאה את המחברת בתוך ציפת השמיכה שלי ורצה להלביש את עומרקי לגן.

בזמן שהתלבשתי התחלתי לחשוב על אילו עוד חיות אני יכולה לבדוק את היכולות החדשות שלי, אבל לא עלה לי שום דבר לראש, וכך כשהגיע זמן היציאה להסעה לא היה לי שום רעיון בראש ועדיין הייתי עם חולצת פיג'מה. החלפתי בשיא המהירות, יצאתי מהבית והגעתי לתחנה בדיוק כשהגיעה ההסעה.

כשעליתי לאוטובוס שמעתי קול: "הופה, תראו מי סיימה עכשיו מרתון". הבטתי הצדה וראיתי את רועי, חברי הטוב. התיישבתי לידו ופתאום נפל לי האסימון – לאיתן, אחיו של רועי, יש חָמוֹס, "נֵרִי"!  מיד שאלתי את רועי בהתרגשות: "אני יכולה לבוא לראות את החמוס של איתן?". רועי הבחין בהתרגשותי ואמר "רומיק, את לא יכולה להסתיר ממני כלום! ספרי לי מיד למה את רוצה לראות את נרי". סיפרתי לרועי על הִשְׁתַּלְשְׁלוּת העניינים והוא הגיב בהתלהבות: "יואו רומיק, את יכולה לבוא מיד אחרי הלימודים כדי לראות את נרי".

את שאר היום בבית הספר העברנו בפטפוטים נרגשים על המצב.  כשהסתיימו הלימודים רצנו הביתה, וכשהגענו נכנסנו שנינו לבית של רועי ומשם לחדר שבו היה נרי.

כשנכנסנו מבטי נמשך אוטומטית למטה, כי שם בדרך כלל שמים כלובים. רועי צחק כשראה לאן הסתכלתי ואמר: "איתן אוהב את עולם החלל ולכן הוא שם את רוב הדברים שלו על מדפים תלויים מהתקרה". הסתכלתי למעלה ושם ראיתי את הכלוב.

נרי לא היה שם…

 

קוראים יקרים, מה דעתכם? איך כדאי להמשיך את הסיפור? אתם מוזמנים לכתוב את הפרק השלישי ולשלוח אלינו. הפרק הנבחר יפורסם בגיליון הבא, ויזכה את הכותב/ת במארז ספרים חגיגי מתנת הוצאת "טל-מאי".

איך ומתי יסתיים הסיפור? אתם תקבעו! זה הסיפור שלכם.

 

ניתן לשלוח את הסיפור שלכם כאן <<<

משחקים

קידס שלנו