נכון שלגדל חיית מחמד זה נהדר? אז תארו לעצמכם איך מרגישים ילדי כפר רופין, שמנהלים בעצמם את הדיר בקיבוץ. בעצם למה לדמיין? תקראו ותבינו.

כתבה: מאיה בניטה | צילמה: אילה שבח

 

 

אין ספק שגידול חיית מחמד הוא כיף גדול ומקור לסיפוק עצום, ולרבים מאיתנו יש חיית מחמד כמו כלב, חתול, אוגר או דג באקווריום. אבל אם היינו אומרים לכם שיש ילדים שמגדלים עזים, קמים מוקדם בבוקר כדי להאכיל אותן, רועים אותן ואפילו חולבים וחובצים מהחלב שלהן גבינות טעימות, זה היה נשמע משונה? ובכן, זה קורה בצפון הארץ, ואתם מוזמנים לראות את זה במו עיניכם ב"דיר באלכ", דיר העזים החינוכי שמנוהל בקיבוץ כפר רופין.

הדיר, שכולל עדר של 25 עזים מגזע אלפיני, הוקם לפני ארבע שנים על ידי חברי הקיבוץ, הזוג אילה וצחי שבח. אילה מגיעה מרקע של עשרות שנות עבודה עם ילדים ונוער במסגרות שונות והיא אחראית לעבודה החינוכית בדיר. צחי, שעובד ברשות הטבע והגנים, מטפל בנושאי העבודה והתחזוקה בדיר.
"לפני שהגענו לקיבוץ גרנו במושב בארותיים, ובחצר הבית הייתה לנו פינת חי ביתית עם עזים, סוסים, תרנגולות, ברווזים ושרקנים", מספר צחי. "כשהילדים בקיבוץ שמעו סיפורים על פינת החי שלנו, הם הציעו שנעזור להם להקים פינת חי כאן. במקום זאת הצענו להם להקים דיר עזים חינוכי עבור ילדי כפר רופין. כשהקמנו את הדיר קיבלנו בתרומה ארבע אמהות עזים – שושנה, כתם, קרן ומשי – ובהמשך הן המליטו גדיים".

למה החלטתם להקים דווקא דיר של עזים?
אילה: "עזים הן סמל לישראליות, והגידול שלהן מאוד מותאם לאזור. העז היא חיה חביבה ותקשורתית מאוד, מצחיקה ושובבה, והיא קטנה יחסית, ולכן ילדים יכולים להסתדר איתה. במרוצת ההיסטוריה היו ילדים שעסקו ברעיית צאן, משום שזו עבודה שמתאימה גם לילדים".

הטיפול היומיומי בעזים ובתחזוקת הדיר נתון לאחריותם של כ-40 ילדים המתגוררים בקיבוץ, תלמידי כיתות ד' עד י"ב. הילדים שותפים בתכנון, לימוד, גידול, טיפול וטיפוח העדר. הם אחראים לניקיון הדיר, רועים וחולבים את העזים וגם מייצרים מהחלב מגוון גבינות משובחות, לאבנה, גבינה צ'רקסית, גבינה צפתית וקממבר, הנמכרות בעונת החליבה לחברי הקיבוץ. הילדים מאכילים את העזים החמודות בתערובת מיוחדת הניתנת בתרומה לדיר באלכ על ידי "צמח תערובות". הם לומדים כיצד לבנות ולנסר, ובין היתר הם הפכו שוקת ישנה שהייתה בדיר לבריכה קטנה. "העבודה בדיר מלמדת את הילדים ערכים שונים, כמו אחריות, מנהיגות ודאגה לסביבה, הם מתחברים לחקלאות ולאדמה ולומדים מהי עבודת כפיים ואיך להתמודד עם אתגרים שונים", אומרת אילה.

יאיר ברנר עם גדי בדיר. 

יאיר ברנר, בן 12, והיא-לי סרבסטיין, בת 13, המתגוררים בכפר רופין, הם שניים מהתלמידים שמטפלים בעזים ודואגים להן.

יאיר: "הפרויקט מיועד לתלמידים מכיתה ד', וכשהוא רק התחיל הייתי בכיתה ג'. חיכיתי במשך שנה עד שיכולתי להצטרף. רציתי מאוד לקחת בזה חלק כי זה נראה לי כיף מאוד".

היא-לי: "אני התנדבתי בדיר מהיום שהוא הוקם, כשהייתי בכיתה ד'. נרתמתי לזה בשמחה כי אני אוהבת בעלי חיים ואני אוהבת לעזור".

ספרו על העבודה בדיר.
יאיר: "יש לנו תורנויות פעם בשבועיים שבהן אנחנו מתחלקים לזוגות. בבוקר, לפני שהלימודים בבית הספר מתחילים, אנחנו מגיעים לדיר ומאכילים את העזים. בעונת החליבה אנחנו מעלים אותן על מתקן חליבה מיוחד שאנחנו, התלמידים, הקמנו, וחולבים אותן".

היא-לי: "נוסף על כך, בימי שישי אנחנו נפגשים בדיר. אנחנו עורכים ישיבת צוות ומדברים על מה שהיה השבוע ומתכננים את הניהול השוטף בדיר. בעונת החליבה, אחרי שאנחנו חולבים את העזים, אנחנו מוכרים את הגבינות שמיוצרות מהחלב שלהן. ההכנסות ממכירות הגבינות מושקעות בדיר".

 

 

היא-לי סרבסטיין. קשה לחלוב, אבל התחושה מאוד מספקת (צילום: ליאור סרבסטיין).

מה אתם אוהבים בעבודה הזאת?

יאיר: "אני נהנה מהמפגש עם כל החברים שלי ואני מרגיש גאווה גדולה להיות אחראי לחבורת עזים. העזים הן חיות חמודות – הן מאוד אוהבות בני אדם והן לא בורחות כשהן רואות אותנו וכשאנחנו מלטפים אותן. אני מאוד מחובר לכתם, שהיא אחת מהעזים הוותיקות בדיר".

היא-לי: "אני מאוד נהנית לחלוב את העזים, כי זה נותן לי תחושת ניצחון שבזכות זה שהאכלתי את העזים וטיפלתי בהן, עכשיו אנחנו יכולים ליהנות מהחלב שלהן. אחי רגיש לחלב פרה, אבל בגלל שבחלב של העזים יש פחות לקטוז הוא יכול ליהנות משתיית החלב שלהן".

מהם האתגרים שאתם מתמודדים איתם בדיר?
יאיר: "קשה לי לקום מוקדם בבוקר ולהגיע לדיר. יש גם עבודה פיזית לפעמים שהיא לא פשוטה".

היא-לי: "תורנות חליבה יכולה להיות מאוד קשה כשחם מאוד או כשקר. יצא לי לחלוב לבד כשהייתי קטנה יותר וזה לא היה קל, אבל תחושת הסיפוק שווה את זה".

מה הטיפ שלכם למי ששוקל להתנדב במשק?
יאיר: "חשוב מאוד לאהוב בעלי חיים ולא לפחד מהם. צריך להיות מוכנים להתלכלך וצריך שתהיה לכם הרבה סבלנות ולדעת שזה כרוך באחריות גדולה. אם אתה לא קם להאכיל את העזים, לא יהיה מי שיאכיל אותן והן עלולות להישאר רעבות. כשאגדל אשמח לעבוד ברפת בקיבוץ".

היא-לי: "צריך לעמוד במשימות ולהתמיד. אני מקווה שיום אחד כשיהיו לי ילדים, גם הם יתנדבו בדיר".

הילדים אוספים את שאריות החציר בשדות הקיבוץ.

משחקים

קידס שלנו