גרמניה

באזוריה המרכזיים והדרומיים של גרמניה מתנשאים הרים וגבעות מיוערים, הנחצים על ידי עמקי נהרות הדנובה, המיין והריין. בַּצָפון נהיה הנוף שטוח, ומישור רחב משתרע עד הים הצפוני. בין הקצוות האלה, יש לגרמניה מגוון מדהים של נופים.
מיקומה של גרמניה בלב אירופה עיצב את ההיסטוריה שלה לטוב ולרע. יש לה גבולות עם תשע מדינות שכנות, יותר מאשר לכל מדינה אחרת באירופה.
האזור המיוער הנרחב ביותר בגרמניה, וגם המפורסם ביותר, נמצא בחלקה הדרום-מערבי, ליד הגבול עם שווייץ. זהו היער השחור, אזור הררי מלא בעצי אורן ואשוח. ביער זה נמצאים מקורותיו של נהר הדנובה, אחד הנהרות הארוכים ביותר באירופה.

ממשלת גרמניה עמֵלָה קשות כדי להגן על חיות הבר וצמחי הבר במדינה. בגרמניה יש 97 שמורות טבע, שהגדולה שבהן היא היער השחור. אך למרות מאמצים אלה, מינים רבים של בעלי חיים נמצאים בסכנת הכחדה, כולל מינים מסוימים של לווייתנים, בונים וחורפנים.
בתי הגידול הגדולים שהשתמרו בגרמניה נמצאים בשני אזורים עיקריים. החוף הצפוני השטוח משמש כביתם של בעלי חיים ימיים ועופות חוף, בעוד שההרים והגבעות המיוערים שבדרום הם המקום הטוב ביותר שניתן למצוא בו חתולי בר, חזירי בר, יעלֵי אַלְפִּים ויונקים גדולים אחרים.
האגמים ואדמות הביצה שלאורך חופיה של גרמניה הם תחנות ביניים חשובות לעופות נודדים רבים. ממשלת גרמניה הקימה שמורות טבע להגנה על העופות.

בני אדם התיישבו בצפון אירופה לפני כ-10,000 שנה, לאחר שהסתיים עידן הקרח האחרון. האנשים הראשונים שדיברו בשפה שדמתה לגרמנית המודרנית חיו, כנראה, באזור לפני כ-5,000 שנה. עם זאת, עברו אלפי שנים עד שנוצרה גרמניה.
גרמניה הקדומה הייתה מקבץ של מדינות קטנות שנשלטו על ידי דוכסים ומלכים. אולם בשנת 1871 אוחדה המדינה, באמצעות כוח ובריתות, על ידי פוליטיקאי בשם אוטו פון ביסמרק.
החל בשנות ה-70 של המאה ה-19 התחילה בגרמניה התארגנות פוליטית של האנטישמיות המודרנית, שהושתתה גם על הגזענות. בשנות ה-80 וה-90 זכו המפלגות האנטישמיות להישגים בגרמניה. האנטישמיות המשיכה להתפתח במאה ה-19 ואף חדרה בצורות שונות למפלגות הגדולות.
בסוף המאה ה-19 החלה גרמניה להתחרות עם מדינות אירופה האחרות על הקמת מושבות באפריקה ובאסיה. מתחים אלה הובילו ב-1914 למלחמת העולם הראשונה, הסכסוך הקשה ביותר שידע העולם עד אז. בתקופה זו שוב התגברה האנטישמיות.
גרמניה ובעלות בריתה הפסידו במלחמה לטובת בריטניה, צרפת וארצות הברית. עם התבוסה הוקמה הרפובליקה הגרמנית הסוציאליסטית, רפובליקת ואיימר, שבראשה עמד הנשיא, פרידריך אברט. כעת נפתח עידן חדש בתולדות יהודי גרמניה, מצד אחד הם השתלבו באופן חסר תקדים בכול תחומי החיים, ומנגד החריפה האנטישמיות הפוליטית. הקיצונית במפלגות האנטישמיות הייתה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטי, המפלגה הנאצית.
הרפובליקה הגיעה לקצהּ ב-30 בינואר 1955, עם עליית אדולף היטלר לשלטון.
מיד אחרי מינויו של היטלר החלו המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית וארגוניה הצבאיים-למחצה, בעיקר הס"א והס"ס, במסע אלים להשתלטות על כול מוסדות המדינה והחברה, ולהפיכת גרמניה למדינה טוטליטרית.
ב-7 באפריל נחקקו חוקים נגד היהודים שביטלו את עקרון שיווי הזכויות שהובטח ליהודים בחוקת גרמניה מאז 1871. הדבר התאפשר מבחינה משפטית בתוקף חוק ההסמכה מיום 24 במרץ 1933, שנתן לממשלה סמכויות דיקטטוריות, תחילה לארבע שנים ואחר כך ללא הגבלה. בתוקף חוק זה פעל המשטר לביטול החירויות הדמוקרטיות של הרפובליקה ואגב כך לפיזור המפלגות והארגונים הפוליטיים.
המדיניות האנטי-יהודית התנהלה בשני מישורים מקבילים: בחוקים, בצווים מנהליים ובטרור מנהלי, ובפעולות טרור "ספונטניות" וביצירת אווירה אנטי-יהודית בקרב האוכלוסייה.
צעדי התפשטות השלטון הנאצי, הרייך השלישי, התחילו במרץ 1938, עם סיפוח אוסטריה, ונמשכו בסיפוח חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה באוקטובר אותה שנה, בכיבוש צ'כיה כולה במרץ 1939 ובפלישה לפולין, בספטמבר אותה שנה. בכך התחילה מלחמת-העולם השנייה.
משנת 1938 התרחבו רדיפות היהודים לרוב ארצות אירופה שהגרמנים כבשו, והן התגבשו לכדי תוכנית "הפתרון הסופי", להשמדה שיטתית של יהודי אירופה.
שלא כבהרבה ארצות באירופה לא הוקמו בגרמניה גטאות; מדיניות ההפרדה של היהודים מהאוכלוסייה הגרמנית הוגשמה על-ידי הגבלות על תנאי הדיור, שהביאו להוצאת היהודים מבתיהם וריכוזם בבתי יהודים מיוחדים. יהודים "כשירים לעבודה" חויבו בעבודות כפייה. במקביל נמשכו מאסרים ושילוח היהודים למחנות ריכוז בארצות סמוכות.
באוקטובר 1941 החלו הגירושים ההמונים השיטתיים שהביאו לידי חיסולה של יהדות גרמניה. היהודים גורשו בעיקר לגטאות לודז' וורשה בפולין, וכן לריגה, לקובנה ולמינסק בשטחים שנכבשו מברית-המועצות.
בשנים 1943-1942 גורשו מגרמניה רבבות יהודים במישרין למחנות ההשמדה, בעיקר אושוויץ.
השמדת יהודי אירופה היא אולי היחידה בין המטרות המרכזיות של הנציונל-סוציאליזם שהגיעה כמעט למימושה המלא. "הרייך השלישי שם קץ ל-1,000 שנות ההיסטוריה היהודית בגרמניה". דברים אלה, שאמר הרב ליאו בק כבר בשנת 1933 התממשו בצורה שלא ניתן היה לשער את מלוא משמעותם הטרגית.

מלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימה אחרי חמש שנים ושמונה חודשים עם כניעת גרמניה ללא תנאי, ב-8 במאי, 1945, לבעלות הברית. המלחמה הזו הייתה ההרסנית והאכזרית ביותר בתולדות האנושות: יותר מ-60 מדינות היו מעורבות בה, כ-110 מיליון חיילים השתתפו בה ומעריכים שהיא גבתה כ-60 מיליון קורבנות, ביניהם שישה מיליון יהודים, קורבנות השואה. שטחים גדולים, ערים וכפרים שלמים ברחבי אירופה נחרבו ומיליוני אנשים איבדו את בתיהם.

כיום כמעט עשירית מתושבי גרמניה הם ילידי מדינות זרות. זהו השיעור הגבוה ביותר של זרים שהיה אי-פעם בהיסטוריה של גרמניה. המיעוט הגדול ביותר הם הטורקים, שהחלו להגיע לגרמניה לצורך עבודה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. כשני שלישים מהגרמנים הם נוצרים.
גרמניה נקראה "ארץ המשוררים וההוגים". הגרמנים מפורסמים בכל תחומי האמנות, אך בעיקר במוזיקה קלאסית. בין המלחינים המפורסמים של גרמניה נמנים באך, ברהמס, שומאן, וגנר ובטהובן.

לאחר שנחלה מפלה במלחמת העולם השנייה, הייתה גרמניה הרוסה. לראשונה מאז ימי נפוליאון היא היתה ארץ כבושה. היא חולקה לארבעה אזורי כיבוש: הבריטי, בפון מערב, הסובייטי במזרח, האמריקאי בדרום מערב, והצרפתי במערב.
גרמניה המערבית התאוששה והפכה להיות המדינה העשירה ביותר באירופה, אך גרמניה המזרחית, שהייתה תחת שלטון קומוניסטי, נותרה מאחור. לאחר איחוד גרמניה מחדש ב-1990, הוציאה ממשלת גרמניה מיליארדי דולרים כדי להפוך את חלקה המזרחי של המדינה למודרני יותר.

בשנת 1961 נבנתה חומת ברלין שהפכה למוקד העימות בין ברית המועצות הסובייטית לארצות הברית. עימות זה, שנמשך 44 שנים, נקרא "המלחמה הקרה".
בשנות ה-80 התקרבו שתי המדינות הגרמניות זו לזו, והמשטר הקומוניסטי במזרח נחלש, כלכלית, וגם אידאולוגית. בסתיו 1989 הובילו בריחת אזרחים למערב והפגנות ענק להתמוטטות המשטר הקומוניסטי ובסופו של הדבר לנפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר. יחד עם ההתפתחות ההיסטורית הזאת, אירעו שינויים דומים כמעט בכל המדינות של הגוש הקומוניסטי, דבר ששינה את פניה של אירופה באורח מוחלט. שנה לאחר מכן אוחדו שתי המדינות לרפובליקה הפדרלית הגרמנית הנוכחית.