תקציר הפרקים הקודמים: אלה, ספיר, ג'וני ורני מתחרים ביניהם על תפקידי הכתבים הצעירים של Young, ותוך כדי כך מחפשים את אבני החושן התנ"כיות ואת אחיה האובד של אלה. אחרי שהתעלומה הובילה אותם ליוון, יפן, מיאנמר, ניו זילנד, ארגנטינה, מדגסקר, אתיופיה, צרפת, ארצות הברית ומצרים, הילדים מגיעים לאיטליה.
כתיבה: שירי צוק
איור: עדי אלקין
איטליה
ספיר ואלה עמדו בקומה העליונה של מגדל פיזה.
"יש לי סחרחורת", אמרה ספיר, "אני מרגישה כאילו עוד שנייה המגדל הזה נופל".
"כל כך הרבה שנים הוא לא נפל", אמרה אלה, "למה שהוא ייפול דווקא עכשיו?"
"בגלל אנג'לה".
"מי זו אנג'לה?"
"לא מי זו, מה זו. זו סופת הוריקן. את יודעת שפעם קראו לסופות רק בשמות של בנות, שזה הכי שוביניסטי, אבל אז הוסיפו גם שמות של בנים?" שאלה ספיר.
"כן, אמרת לי את זה רק שבעים פעם. באמת יש עכשיו הוריקן?"
"כן, הוריקן אנג'לה. אחרת למה כולם צועקים אנג'לה? את שומעת?"
אלה הקשיבה, ובאמת שמעה מישהו אומר "אנג'לה" שלוש פעמים, ואז "סופיה", ואז היא התעוררה במטוס שבדיוק נחת, והבינה שסוזוקי סאן, שהיה הצעיר והנחמד יותר, קורא לה ולספיר בשמות הבדויים שלהן, שהיו אנג'לה (לאלה) וסופיה (לספיר). כבר בדרך לשדה התעופה, סוזוקי סאן הסביר להן שהן נוסעות עם דרכונים לא שלהן, וצריכות לזכור שאלה השמות שלהן עכשיו, אנג'לה וסופיה.
"דרכונים 'לא שלנו'!" סיננה ספיר בין השיניים, "שיגידו את זה כמו שזה, דרכונים מזויפים".
"ספיר", חייכה אלה, "בבקשה תחייכי ותהיי ילדה מורמונית תמימה ששמחה שלוקחים אותה לאיטליה בשביל משימה חשובה, ולא ילדה צינית שחושדת בכל מורמוני יפני שהיא פוגשת".
ספיר חייכה מאוזן לאוזן, "לגמרי".
"את חושבת שניקול העבירה לתומר את הפתק שלנו?"
"אני מקווה. הצלחתי לשכנע אותה שיש לי קראש עליו". אמרה ספיר, ואלה העוותה את פניה: "איייייכס, הוא בן דוד שלך".
"בתנ"ך זה לגיטימי לגמרי, להתחתן עם בן דוד. רק אומרת".
כמה טיסות אחר כך, הן נחתו בפיזה ונסעו למגדל. פוג'י סאן, המבוגר יותר שלא דיבר עד עכשיו, פתאום פתח את הפה והתחיל לספר להן על ההיסטוריה של מגדל פיזה, ועל פעולות השיקום שעשו בשנים האחרונות, כדי שהמגדל לא ימשיך לנטות עד שיתמוטט. הבעיה שהוא דיבר ביפנית, וסוזוקי סאן היה צריך לתרגם אותו לאנגלית, והיה ממש חם והם עמדו בשמש, ולמרות שזה היה דווקא מעניין, בשלב מסוים נמאס להן. דקה לפני שהן נמסו לגמרי הם נכנסו לבית קפה וקנו שתייה וג'לטו, וספיר הכינה לשתיהן מניפות מנייר עיתון שהיא מצאה על השולחן.
מגדל פיזה – 251 מדרגות (בעלייה) מאוחר יותר
ספיר התנשפה, ואלה התנשפה, והיפנים התנשפו כי בכל זאת, 251 מדרגות. בהתחלה היו שם לא מעט אנשים, אז הם העמידו פנים שהם תיירים. אחרי שסוזוקי סאן צילם את הבנות עומדות עם פעמון עתיק מאחוריהן, כי הרי מגדל פיזה הוא מגדל פעמונים, פוג'י סאן סימן לספיר להתרחק מהפעמון ולאלה להישאר. אלה וספיר החליפו מבטים לחוצים, אבל סוזוקי סאן אמר שרק כמה צעדים, והוא וספיר התרחקו קצת ונעמדו עם הגב לאלה ולפוג'י סאן. פוג'י סאן הכניס את היד מאחורי הפעמון, מישש משהו, הוציא את היד וסימן לאלה להכניס את היד לאותו מקום. אלה הכניסה את היד והרגישה רק קיר. פוג'י סאן סימן לה להניח את היד שטוחה על הקיר, וזה מה שאלה עשתה.
שום דבר לא קרה. אלה עשתה פרצוף שואל, ופוג'י סאן עשה פרצוף של "סבלנות סבלנות, לא קונים בשום חנות". לקח לאלה זמן לשים לב, אבל לאט לאט היא הרגישה איך היד שלה מתחממת יותר ויותר, עד שהקיר כבר היה חם מכדי לגעת בו, ואז פוג'י סאן הדגים תנועה של לכווץ את כף היד כדי לקחת משהו, ואלה ניסתה לחקות את התנועה, והיא הרגישה משהו קשה בתוך היד שלה. כשהיא משכה את זרועה חזרה, הייתה אבן מונחת בכף ידה.
האבן הייתה אבן. לא יהלום או משהו, לא נוצצת או יפה במיוחד, פשוט אבן, סגולה, אחת כזאת שיצא לאלה לראות כבר, ושלא היה בה שום דבר שהרגיש 'קסום' או 'כישופי', חוץ מזה שהיא עדיין הייתה קצת חמה. אבל פוג'י סאן נראה כאילו קרה לו נס, אז כנראה שכן היה בה משהו.
251 מדרגות (בירידה) מאוחר יותר
כל מה שאלה וספיר רצו עכשיו היה לשבת. פוג'י סאן הלך למוזיאון אופרה דל דואומו, שהיה באותו מתחם, וסוזוקי סאן התנדב להישאר עם הבנות בבית הקפה הקרוב.
הן אכלו עוד ג'לטו בזמן שסוזוקי סאן ענה על מיילים, ושיחקו ב־21 שאלות, ואז אלה הניחה את הראש על השולחן ונמנמה קצת, וספיר פירקה את המניפה שלה כדי לנסות להכין משהו אחר מקיפולי נייר, אבל כשסוזוקי סאן ראה שיש שם סודוקו, הוא התלהב והתעקש להסביר לה איך פותרים סודוקו. אחרי שהוא סיים להדגים לה על הסודוקו מהמניפה שלה, הוא רצה שהיא תעשה לבד את הסודוקו מהמניפה של אלה, וכשהוא משך את המניפה של אלה מבין האצבעות שלה, אלה התעוררה. ספיר אמרה: "אם את כבר ערה אז בואי לשירותים", והן הלכו ביחד לשירותים (שמזל שהיו מספיק קרובים בשביל שסוזוקי סאן לא יתעקש ללוות אותן). אלה, שעוד הייתה חצי ישנה, לא שמה לב לשתי מדרגות שהיו שם והחליקה ועיקמה את הרגל.
כשמחליקים במקום ציבורי, גם אם שוברים משהו, מה שבאמת מבאס זה הפדיחה. המלצרית רצה אליהן, וסוזוקי סאן ועוד כמה תיירים התקרבו גם הם ונתנו עצות, ואלה בעיקר רצתה שיעזבו אותה בשקט, ואמרה שהכול בסדר. ואז היא וספיר המשיכו לשירותים בצליעה, וחזרו לשולחן, ואלה רצתה להמשיך לנמנם אבל הרגל כבר ממש כאבה לה. האייר־טאג היה בנעל שלה, אז הדבר האחרון שהיא רצתה היה להסב אל הרגל שלה תשומת לב, אז היא העמידה פנים שהכול בסדר. אבל כשפוג'י סאן חזר ואלה קמה ודרכה על הרגל, זה כל כך כאב שנפלטה לה צעקה, ואז שוב פעם נהיה עניין. היפנים הסתכלו על הרגל והסכימו שהיא ממש נפוחה, והמלצרית הביאה ערכת עזרה ראשונה עם תחבושת אלסטית, וכולם עמדו מסביב לאלה וחיכו שהיא תוריד את הנעל. אלה לא רצתה להוריד את הנעל אבל סוזוקי סאן התעקש, אז היא הורידה את הנעל אבל הצליחה לדחוף את האייר־טאג לגרב, ולשנייה נראה שהכול הולך להסתדר, אבל אז סוזוקי סאן לקח מספריים מערכת העזרה הראשונה וגזר את הגרב מהרגל הנפוחה, והאייר־טאג נפל.
פוג'י סאן הרים את האייר־טאג ואמר משהו כועס מאוד ביפנית, ואלה ניסתה להגיד: "אמא שלי, היא נתנה לי את זה כי היא אוהבת לדעת איפה אני", אבל סוזוקי סאן חלץ את הנעל השנייה של אלה וגם את שתי הנעליים של ספיר, בלי לשאול, וגם האייר־טאג של ספיר נפל. פוג'י סאן וסוזוקי סאן המשיכו לדבר ביפנית, עצבניים במיוחד, ואלה התחילה לבכות. סוזוקי סאן חבש את הרגל של אלה בתחבושת אלסטית באופן די אגרסיבי ולא נעים, ואז זירז אותן לקום וללכת אל המכונית שתחזיר אותם לשדה התעופה.
ספיר ואלה לא היו צריכות לדבר בשביל לדעת ששתיהן חושבות בדיוק אותו דבר – שעכשיו, בלי האייר־טאג, אף אחד לא יכול למצוא אותן. יוכלו לדעת שהן היו בפיזה, אבל מכאן יכולים לקחת אותן לכל מקום בעולם, ואין להן איך להעביר מסר לאף אחד. ספיר אמרה שהן חייבות ללכת לשירותים, וקיוותה שאולי יפגשו שם מישהו מישראל או סתם מישהו שאפשר לבקש ממנו שיעביר מסר, אבל הפעם סוזוקי סאן הלך איתן עד לדלת של השירותים ממש, ובדק שאין שם אף אחד לפני שהן נכנסו. אלה עדיין בכתה, אבל הפסיקה כשהיא ראתה מה ספיר עושה. ספיר עשתה סודוקו, או לפחות ככה זה נראה. אבל אז ספיר מלמלה משהו שנשמע כמו פרק בתנ"ך וספרה עם האצבעות, ואלה קלטה שספיר משתמשת בקוד ההוא מסֵפֶר שמות, זה שבעזרתו הן פתרו את כתב החידה של מגזין יאנג כדי לכתוב משהו בתוך הסודוקו.
פוג'י סאן דפק על הדלת בכעס, ואלה צעקה "שנייה!" וספיר נכנסה לתוך תא השירותים והחביאה את הסודוקו בפח האשפה, אבל כשהן יצאו מהשירותים, סוזוקי סאן נכנס אחריהן ורוקן את כל הפחים על הרצפה, ואז חיטט במה שנפל מהם בעזרת הנעל שלו, וכשהוא ראה את הדף של הסודוקו, הוא הרים אותו בגאווה, כאילו הוא מצא עוד אבן חושן. אבל אז הוא ראה שזה רק הדף של הסודוקו, וזרק אותו בחזרה לרצפה, ואחרי שפוג'י סאן הביט בו במבט כועס, הוא הרים את כל האשפה מהרצפה בפרצוף נגעל והחזיר אותה לפחים.
הרכבת המהירה לפיזה
ג'וני ורני נסעו לפיזה ברכבת, למרות שרני חשב שזה רעיון מטומטם. "רק דברים שליליים יכולים לצאת מזה – אם הבנות שם, הן לא סתם שם, הן בטח עם איזה מורמונים שמחפשים אבן. ואם המורמונים יראו אותנו ויחשדו, אז מה?" שאל רני.
"הם לא יראו אותנו. אנחנו נלך לשם רק אחרי שנראה שהאייר־טאג כבר לא שם".
"אז בשביל מה ללכת לשם בכלל?"
"מה עדיף? לחזור לארץ ולא לעשות כלום?" שאל ג'וני.
"כן! גם אם הבנות מחפשות אבן באיטליה, אחרי זה הן יחזרו ליוטה או יסעו למקום אחר, ואת זה בכל מקרה נדע לפי האייר־טאג".
"תראה, זה שאנחנו דווקא באיטליה וגם הבנות באיטליה, כשהן בכלל היו אמורות להיות ביוטה – זה בטוח סימן".
"סימן? סימן למה?"
"סימן! סימן שאנחנו צריכים להיות פה. שאנחנו צריכים לראות שהן בסדר".
"ואיך בדיוק נראה שהן בסדר, אם נלך לשם רק אחרי שהאייר־טאג כבר לא יהיה שם?"
"אני לא יודע בדיוק, אבל בטח יהיה עוד סימן".
רני נאנח. "זה ממש לא נראה לי".
"זה לא צריך להיראות לך, זה בקטנה, במקום להמשיך לארץ אנחנו קופצים לפיזה, קונים לעידו מגנט של פיזה וחוזרים לארץ".
"עידו ביקש מגנט של פיזה?"
"עידו לא ביקש כלום".
"עידו לא ביקש כלום? אין מצב".
"לא ביקש כלום, מה אני אעשה. ליתר ביטחון נקנה לו מגנט, כי אנחנו מכירים אותו מספיק טוב בשביל לדעת שהוא ירצה משהו".
"כן", אמר רני, "אנחנו מכירים אותו מספיק טוב בשביל לדעת שמכל מקום בעולם הוא מבקש משהו. אז למה דווקא מפה הוא לא מבקש?"
"לא יודע. אולי הוא כבר היה פה וקנה את כל מה שהוא צריך", משך ג'וני בכתפיו.
"רגע!" קרא רני, "אתה בכלל כתבת לו שאנחנו נוסעים לפיזה?"
ג'וני לא ענה.
"אני לא מאמין! אתה בכלל לא כתבת לו שאנחנו נוסעים לפיזה! כי אתה יודע שגם הוא יחשוב שזה מטומטם!"
ג'וני שוב לא ענה.
מגדל פיזה
אחרי שהאייר־טאג לא זז במשך שעות, רני וג'וני נשברו והלכו בעקבות האפליקציה, והגיעו לבית קפה שבמתחם המגדל. רני הראה למלצרית תמונה של אלה ושל ספיר ושאל אם היא ראתה אותן. היא לא, אבל היא שלחה את התמונה לאנג'לה, שהייתה מלצרית במשמרת הקודמת, ואנג'לה מייד התקשרה וסיפרה להן בטלפון איך היא ראתה את הבנות עם שני יפנים, ואחת מהבנות נקעה את הרגל, וגזרו לה את הגרב, וכו' וכו' וכו'. היא אפילו אמרה שכל העניין נראה לה קצת חשוד, אז היא לקחה אחר כך את האייר־טאגים שהיפני זרק, ושמה אותם ליד הקופה, איפה ששמים כרטיסי אשראי שמישהו השאיר בטעות.
"את יכולה להביא לנו אותם?" רני שאל את המלצרית של עכשיו, והיא באמת הביאה אותם.
"מה זה עוזר לנו, שיש לנו אותם אבל אין לנו את הבנות?" שאל ג'וני. "ואיזה מזל שבאנו לפה בסוף, אחרת לא היינו יודעים מה קרה".
"מה זה עוזר לנו שאנחנו יודעים מה קרה?" שאל רני, "אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. כלום".
"יש דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות", אמר ג'וני. "אבל אני ממש לא רוצה לעשות אותו".
"גם אני ממש לא רוצה לעשות אותו", אמר רני, "כי אני ממש לא רוצה לשבת בכלא".
"למה שישימו אותך בכלא על לחטט בפחים בשירותים של הבנות?" שאל ג'וני.
"מה?! על מה אתה מדבר?!"
"על לחטט בפחים בשירותים של הבנות. על מה אתה מדבר?"
"על לצלצל לפוארון ולהגיד לו מה גילינו", ענה רני.
"כן, את זה אני ממש ממש ממש לא רוצה לעשות", אמר ג'וני.
"ולחטט בפחים בשירותים של הבנות?"
"גם מזה אני לא מתלהב, אבל זה הדבר הנכון לעשות".
"אני מרגיש –" אמר רני, "שאני מפספס משהו".
"לא הקשבת לאנג'לה?" שאל ג'וני. "אלה עיקמה את הרגל כשהן הלכו לשירותים".
"נו?"
"נו, והשירותים זה המקום שהן תמיד נפגשות בו אם הן הולכות לאיבוד, אתה לא זוכר בשדה תעופה במדגסקר?"
"אבל הן לא איבדו אחת את השנייה –"
"נכון, אבל הן איבדו אותנו!"
"ואתה חושב שנמצא אותן בשירותים?"
"לא", אמר ג'וני בסבלנות, כי ממש לא היה ברור לו איך רני עדיין לא מבין, "אבל אני חושב שאם הן היו בשירותים והייתה להן אפשרות, אולי הן השאירו לנו רמז בתוך הפח? כי לחטט בפחים זה, אתה יודע, כאילו הקטע שלנו".
רני היה קצת בהלם. "לחטט בשירותים זה כאילו הקטע שלנו?! על מה אתה מדבר?!"
"על זה שנכנסתי לפח ליד הבית של סגל, או בארגנטינה, שנסענו למזבלה – לא היית שם?"
"הייתי, אבל לא נראה לי שזה הופך את הלחטט בפחים לקטע שלנו, יותר מאשר, לא יודע, לרקוד עם למורים", ענה רני.
"לרקוד עם למורים זה גם הקטע שלנו, ואם היה פה למור, אני בטוח שהן היו מבקשות ממנו למסור לנו משהו. אבל למור אין פה, ואתה יודע מה יש פה?"
"פחי אשפה?"
"בדיוק!"
במתחם עצמו היו שני מוזיאונים ובכל מוזיאון היו שירותים. וחוץ מזה היו שירותים ציבוריים. ועל שירותים ציבוריים, כך הם גילו, צריך לשלם באיטליה, אז הם שילמו כסף בשביל לחטט בפחים ולא למצוא כלום, חוץ מזבל. הם חזרו לבית הקפה כדי לתת למלצרית את מספר הטלפון שלהם, למקרה שהיא תיזכר בעוד משהו או שהיפנים יצוצו פתאום, וג'וני רצה לשטוף ידיים עוד פעם אחת, הלך לשירותים בבית הקפה ואז: "אני לא מאמין! אני כזה דביל! איך לא הלכנו בהתחלה לשירותים האלה? אנחנו יודעים שהן היו בשירותים האלה!"
"לפני שמצאו את האייר־טאגים שלהן".
"ואולי גם אחרי!" הם נכנסו לשירותים, ושוב הם חיטטו בפחים, אבל הדבר היחידי שהם מצאו, חוץ מזבל, היה סודוקו פתור שהיה עליו ציור של כלב ים. רני הסתכל לראות אם לא כתוב שם עוד משהו, ואמר, קצת בזלזול: "מי שמילא את הסודוקו הזה לא יודע לעשות סודוקו".
"איך אתה יודע?" שאל ג'וני.
"כי תראה, כל מה שמילאו בסודוקו הזה הוא טעות. יש פה אפילו את אותם מספרים שכבר יש בסודוקו, או מספרים דו־ספרתיים, איזו שטות".
ג'וני הציץ בנייר, "וגם הכלב ים מכוער. אתה זוכר שאני קורא לך כלב ים בטלפון שלי? ספיר ראתה את זה והתחננה שאני אגיד לה למה ולא אמרתי!"
"ספיר ראתה את זה? אז אולי הכלב ים הוא רמז? תראה לי שנייה את הסודוקו הזה…?" רני לקח את הסודוקו והסתכל לעומק. "אתה זוכר את ה… את הצופן ההוא, שהיינו צריכים לפענח בשביל לבוא לפגישה במגזין יאנג? עוד יש לי את התוכנה שפתרה אותו. תקרא לי רגע את המספרים פה".
ג'וני הסתכל וקרא: 7 (את) 25 (נפש) 21 (גד) 14(לוי) 5 (הבאים) 2 (שמות) 1 (ואלה) 43 (פרו) 4 (ישראל) 5 (הבאים) 15 בריבוע.
"מה 15 בריבוע?" שאל רני.
"זה מה שכתוב", אמר ג'וני והראה לו את הסודוקו.
"אז 225, אוקיי", אמר רני. "זה יוצא: אנגלהשופיהכ".
"אנגליה! הן נסעו לאנגליה!" צעק ג'וני.
"כן, לעיר הידועה שופיהכ?"
"בדקת? יש מצב שיש עיר כזו", אמר ג'וני ומייד בדק. "אין כלום. הוא שואל אותי אם התכוונתי לסופיה".
"רגע – אולי התכוונת לסופיה? שנייה, תן לי לבדוק משהו. אם אני רוצה להשתמש ב־ס, אז אין ס' בתור אות ראשונה עד… עד המילה ה־226. יכול להיות שלא היה להם זמן לספור כל כך הרבה מילים, אז הם כתבו ש כאילו זה שֹין. אז אנגלהסופיהכ. אבל סופיה זה בבולגריה בכלל. זה לא הרבה יותר הגיוני", נאנח רני.
"אנג'לה!" קרא ג'וני, "למלצרית שדיברנו איתה בטלפון קראו אנג'לה! אולי זה אנג'לה וסופיה, והן רוצות שנדבר עם המלצריות?"
"אבל למלצרית השנייה לא קוראים סופיה", אמר רני. "קוראים לה קרלה. והיא בכלל לא ראתה אותן, רק אנג'לה ראתה אותן".
"בטח יש משהו שאנחנו מפספסים… זה ספר שמות, אז אנג'לה וסופיה הם בטוח שמות. השאלה של מי? של היפנים?"
"סביר שלא", אמר רני, מתוסכל. "בוא נחשוב רגע על ה־15 בשנייה. אם מספרים הם האות הראשונה של המילה, אז אולי 15 בריבוע זה האות השנייה של המילה?"
"אולי זה לא מילה, אולי זה פסוק?" שאל ג'וני. "מה זה פסוק 15, ט"ו, לא? תקרא אותו רגע".
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה". קרא רני. "שם האחת שפרה ושם השנייה פועה – אולי הן אומרות לנו שהשמות שלהן הם אנג'לה וסופיה?"
ג'וני לא הבין. "השמות שלהן הם אלה וספיר".
"שזה לא כזה רחוק מאנג'לה וסופיה… ואם טסו איתן מיוטה לאיטליה, ולא השתמשו בדרכונים האמיתיים שלהן…"
"אז מה, נתנו להם דרכונים מזויפים ועכשיו קוראים להן אנג'לה וסופיה? גם אם כן, מה זה עוזר לנו, אלה רק שמות פרטיים".
"שאמורים להופיע ברשימת נוסעים של טיסה שיצאה ביממה האחרונה מיוטה לאיטליה. וככה אפשר לגלות את שמות המשפחה, וככה אפשר לגלות לאיפה הטיסה שהן יצאו עליה מאיטליה! ג'וני, אתה גאון!"
"אני גאון?" שאל ג'וני, מרוצה מעצמו. "אני גאון! אז אם אני גאון, אתה מתקשר לפוארון".
רני התקשר לפוארון, והסביר לו את כל העניין עם הבנות שנסעו ליוטה והאייר־טאג שנשאר בפיזה. פוארון צעק עליהם בצרפתית חמש דקות שלמות, אבל אחרי שהוא נרגע קצת, הוא לקח מהם את השמות והלך לעשות כמה בירורים. רני וג'וני נסעו לשדה התעופה כי אולי הבנות עוד שם, ולא מצאו אותן, ובינתיים פוארון השיג את שמות המשפחה של אנג'לה וסופיה שנסעו ביחד עם שני יפנים, שגם את השמות שלהם הוא השיג, אבל לא הסכים להגיד אותם לבנים וגם לא לאן הם טסים, כי הוא כבר מכיר אותם וברור לו שהם יטוסו לשם גם, בדיוק כמו שהם עשו באיטליה. רני אפילו לא טרח להכחיש.
"אתם לא צריכים לדאוג, אנחנו על זה", אמר פוארון, "ואנחנו נחכה להם – זאת אומרת לא אני, כי אני לא אספיק, אבל עדכַּנו את האֵפ – בכל מקרה, אין מה לדאוג, מישהו כבר יחכה להם".
רני וג'וני ניתקו, והביטו זה בזה. היה להם ברור שהאֵפ זו פליטת פה, והם ניסו לחשוב מה היא אומרת.
"אפגנים?" שאל ג'וני. "אפרים? אֵפ..".
"AI", אמר רני, ולפני שג'וני הסביר לו ש־AI לא מתחיל באפ, הוא כבר בדק עם ה־AI איזה סוכנויות לאכיפת חוק בעולם מתחילות באות F, וה־AI, שלפעמים הוא ממש ממש סתום, נתן להם רק אופציה אחת, שהייתה המשטרה הפדרלית של הפדרציה של בוסניה והרצגובינה, או בקיצור FBIH. וכיוון שרני וג'וני לא היו סתומים בכלל – להפך, לפי פוארון רני היה גאון, ולפי רני הגאון, ג'וני היה גאון – הם הורידו את ה־H ונשארו עם FBI, וקנו כרטיסי טיסה לארצות הברית.