כתיבה: שירי צוק | איור: עדי אלקין | תמונות: Shutterstock
מתוך: 12 אבנים – סיפור בהמשכים.
תקציר הפרקים הקודמים:
אלה, ספיר, ג'וני ורני מתחרים ביניהם על תפקידי הכתבים הצעירים של נשיונל ג'יאוגרפיק לילדים, ותוך כדי כך מחפשים את אבני החושן התנ"כיות ואת אחיה האובד של אלה. ההרפתקה שלהם הובילה אותם למסע מסביב לעולם ביחד ולחוד, שבסופו הילדים מתאחדים בארצות הברית לפתרון התעלומה.
הטמפל המורמוני ביוטה
תומר ישב בחדר שלו וניסה לקרוא משהו, אבל היה ממש לא רגוע. ניקול העבירה לו פתק מהבנות, ולפי הפתק לקחו אותן לאיטליה, והיה לו ברור שזה בגלל שהמורמונים כבר לא יכולים לנסוע איתו, אז הם רוצים להשתמש באלה במקומו – שהיא תוציא להם את האבן האיטלקית מאיפה שזה לא יהיה. הוא לא דאג בגלל שאלה מסתובבת עם המורמונים – אם לא מתייחסים לקטע של אבני החושן והרצון בכוח ושליטה עולמית (הוא לא יכול היה לחשוב על זה בלי לדמיין את פוג'י סאן צוחק צחוק מרושע), הם היו בסך הכול אנשים נורמליים, שהתנהגו איתו בסדר – כל עוד הוא עשה מה שאמרו לו. הוא ידע שספיר תהיה איתה, והאמין שאחרי איטליה יחזירו אותן ליוטה והכול יהיה בסדר. אולי אפילו העידו הזה יילחץ כשהוא יראה שהן נסעו לאיטליה, וידבר עם מה שמו מהאינטרפול, והם ישלחו לטמפל איזה צוות או משהו. אבל הוא חשש שהם יגלו שאלה היא אחותו, מה שדי מפתיע שהם עדיין לא גילו, בהתחשב בעובדה שיש להם אותו שם משפחה. ואז הם יבינו שזה שאלה הגיעה לשם זה לא צירוף מקרים, ואז… הוא לא רצה לחשוב מה אז.
שדה התעופה קנדי בניו יורק
כל עובדי מחלקת ההגירה עודכנו, וצוות של האף־בי־איי, בפיקודה של אס־אס־איי (SSA) קלריסה כריסטי, היה ערוך ומוכן להשתלט על הארבעה. בניגוד לרני וג'וני, לרשויות החוק הייתה גישה לרשימות הנוסעים, וכך נודע שהבנות והיפנים נמצאים על טיסה 382 מרומא. פוארון, לעומת זאת, היה תקוע במצרים, בגלל שביתה פתאומית של בקרי הטיסה. בצירוף מקרים משעשע, הדרך המהירה ביותר להגיע משם לשדה התעופה קנדי, הייתה דרך ישראל. הוא לקח מונית מקהיר עד לגבול, משם ארגנו לו מסוק שהסיע אותו לנתב"ג, והעלו אותו על טיסה לשדה התעופה קנדי. שם ישב במושב אמצעי בין בעל לאישה, שכל אחד מהם החזיק תינוק בן חודשיים. זו הייתה הטיסה הגרועה בחייו – אפילו יותר מהטיסות בשירותו הצבאי בבלגיה, שבהן ירו על המטוס.
טיסה מרומא לשדה התעופה קנדי
אלה, ספיר ושני היפנים נסעו בשתיקה זועפת עד שדה התעופה ברומא. שם קיבלו את פניהם עם כיסא גלגלים, ולמרבה המבוכה של אלה, הסיעו אותה ככה עד המטוס. זה אומנם חסך את התורים, אבל לא היה שווה את זה.
אלה קיבלה כדור נגד כאבים וישנה במשך כל הטיסה, וספיר, שלא הצליחה להירדם, ניסתה לחשוב מה היפנים חושבים שהייתה הסיבה שיש להן אייר-טאגס, ומה הולך לקרות להן.
האפשרות המועדפת, כך חשבה, היא שהם יאמינו לסיפור שלהן על האמהות החרדתיות שלהן שהכריחו אותן לקחת אייר-טאגס, ומקסימום יעיפו אותן מהמקדש. זה אפילו טוב, כי ככה הן יוכלו ליצור קשר עם פוארון יותר מוקדם ממה שהן חשבו. האופציה ההרבה פחות מועדפת, היא שהם יבינו את הקשר בין אלה מזא"ה לתומר מזא"ה, ושכל העניין קשור לאבני החושן, שזה בטוח מעמיד אותן בסכנה.
שדה התעופה קנדי בניו יורק
זה היה המבצע הראשון שקלריסה כריסטי הייתה אחראית עליו, ומבחינתה הכול נוהל מיטבית. מה שהיא לא שלטה בו היה מזג האוויר, וכשערפל כבד הקיף את שדה התעופה קנדי, וטיסה 382 מרומא הועברה לשדה התעופה בניוארק, היא יכלה רק לדווח את זה לחמ"ל, שעשו כמיטב יכולתם, אבל לא הצליחו להקפיץ אף אחד לניוארק בטווח הזמן המיידי, וספיר, אלה, סוזוקי סאן ופוג'י סאן המשיכו בלי הפרעה אל יוטה. קלריסה וצוות האף־בי־איי הועברו במטוס צבאי לשדה התעופה ביוטה, ובהמשך גם פוארון.
הטמפל המורמוני ביוטה
תומר היה מאוד מאוד רעב, והארוחה ללא גלוטן שלו התעכבה, משום מה. אבל אז הוא שמע דפיקה בדלת, ואל החדר נכנסה אותה בחורה צעירה שהעבירה לו את הפתק מהבנות עם מגש, והוא מייד הזדקף ושאל: "ספיר כבר חזרה?"
"עוד לא", היא ענתה, די בחוסר רצון.
"את יכולה להגיד לה שתבוא לחפש אותי כשהיא תחזור?"
וניקול ענתה: "אתה יודע מה? לא נראה לי".
"למה לא?"
"למה לא? קודם כול, כי היא בת איזה 13 ואתה מעל 20! זה מגעיל!"
בהתחלה תומר לא הבין על מה ניקול מדברת, אבל אז הוא קלט: "מה? אין בינינו שום דבר, אם זה מה שאת חושבת".
"זה לא מה שהיא אמרה…"
"מה היא אמרה?"
"שיש לה קראש עליך".
"אין – אה־אה… אין… לא!…", אמר תומר, מבועת. "זאת אומרת, אולי זה מה שהיא אמרה, אבל זה לא – זה לא ככה. זה ממש לא ככה. יכול להיות שהבנת אותה לא נכון?"
"הבנתי אותה מצוין. אני רק מקווה שאתה לא מתכוון לנצל את זה".
"מה? לא, ברור שלא! ולא רק בגלל הגיל. אגב, ממה שאני יודע, דווקא אצלכם, המורמונים, קורה שגברים מבוגרים מתחתנים עם ילדות קטנות, לא?"
"זה אולי קרה פעם בפלגים אחרים, אצלנו ממש לא".
"טוב, בכל מקרה – אין בינינו שום דבר, את יכולה להירגע. באמת".
ניקול הביטה לו בעיניים, וכנראה מה שהיא ראתה שם שכנע אותה, כי היא עזבה את הנושא.
"טוב, לא משנה. אני מתנצלת על העיכוב עם האוכל, יש קצת בלגן בחוץ".
"בלגן?" הוא שאל.
"כן, יש איזה משהו דחוף, והמון אנשים היו צריכים לעזוב פתאום, אז אנחנו קצת בהרכב חסר".
ופתאום הם שמעו צלילי רמקול מבחוץ, וממנו בקע קול שאמר (באנגלית מן הסתם):
"זה האף־בי־איי, כולם מתבקשים לצאת החוצה עם הידיים למעלה".
תומר הופתע לגלות שניקול לא נלחצת בכלל, כי "זה קורה כל כמה זמן, האף־בי־איי לא אוהבים מורמונים ותמיד כשיש משהו ואין את מי להאשים, הם זורקים את זה עלינו". היא הנחתה אותו לא לקחת איתו כלום, בעיקר לא משהו שעלול להיראות להם כמו כלי נשק, והם יצאו אל המסדרון, שם כולם צעדו בשורות מסודרות ובאדישות מפתיעה אל הדלת, ואז יצאו אל החצר ונעמדו בשורה ארוכה.
שדה התעופה ביוטה
העובדה שממש בירידה מהמטוס פגשה אותם בחורה נחמדה במדי דיילת קרקע עם כיסא גלגלים, הייתה הפתעה גם לסוזוקי סאן ולפוג'י סאן, כך נראה. הם התעקשו שהם לא ביקשו עזרה, והיא התעקשה שמינו אותה לעזור לאנג'לה, ושזה עניין של ביטוח, אז לפחות עד היציאה מהשדה, אנג'לה חייבת להיות בכיסא גלגלים.
היא הציגה את עצמה בפני אלה בתור קלריסה, ואלה הציגה את עצמה בחזרה בתור אנג'לה, וקלריסה התחילה לגלגל את הכיסא במרץ קדימה. כשהתרחקו כמה מטרים מהשלושה האחרים, היא שאלה את אלה: "את בטח צריכה שאני אעצור לך בשירותים, אחרי טיסה כזאת ארוכה. לא, אלה מזא"ה?"
ואלה, שהייתה המומה, פשוט הנהנה, כי היא הבינה שקורה פה משהו, גם אם לא היה לה מושג מה זה.
אלה וקלריסה נכנסו לשירותי הבנות עוד לפני שהיפנים הספיקו להגיד משהו, ובכל מקרה, מה הם היו יכולים לומר לדיילת קרקע נחמדה שבסך הכול עושה את העבודה שלה? כך שקלריסה נכנסה עם אלה לשירותי הנכים, ושם היא עדכנה אותה שהיא מהאף־בי־איי, בדקה איתה שאלה היא אלה ושספיר היא ספיר, ושהיפנים הם אכן מורמונים, וביקשה מאלה להישאר בשירותים עד שקלריסה תחזור ותגיד לה שבטוח לצאת. ואז היא הוציאה אקדח מתוך המדים שלה, ויצאה החוצה בקריאה: "אף־בי־איי, ידיים באוויר!"
גם ספיר וגם המורמונים הרימו את הידיים, וכשאזקו את הידיים של שלושתם היא בקושי הספיקה להגיד משהו לפני שפוארון, שהיה שם במסווה של איש ניקיון, הורה לאחרים לשחרר אותה מייד. אמרו למורמונים שיש להם זכות לשמור על שתיקה, ופוג'י סאן באמת שתק, אבל סוזוקי סאן פרץ בבכי וניסה לשכנע את פוארון שהוא רוצה לשתף פעולה, ואפילו הצביע על הפאוץ' של פוג'י סאן ואמר שהכול נמצא שם, כל האבנים שיש להם, והוא יגלה להם את כל מה שהוא יודע. פוג'י סאן נזף בו ביפנית וסוזוקי סאן השתתק, אבל אמר לספיר: "סופיה, תגידי להם שלא עשיתי כלום! תגידי להם שקניתי לך גלידה, סופיה!" וספיר הביטה בו ואמרה: "לא קוראים לי סופיה. קוראים לי ספיר, כמו האבן".
הטמפל המורמוני ביוטה
עברו כמה שעות מאז שהורו להם לצאת, ועכשיו הם ישבו על הדשא וחיכו – לא היה לו מושג לְמה. הביאו להם שתייה וכריכים, אבל לא היה להם שום דבר ללא גלוטן, אז תומר נשאר רעב. הוא ביקש לדבר עם המפקד בשטח, כדי להסביר לו מה הוא עושה שם – שהוא בכלל מישראל וחושבים שם שהוא מת אז כדאי לעדכן אותם – אבל המפקד בשטח אמר שהוא לא יודע כלום, רק שהוא צריך לשמור עליהם עד שמי שאחראי יגיע, ותומר נשאר על הדשא, רעב.
ואז, כשהוא כבר חשב שהוא עומד להתעלף מרעב, הגיעה עוד קבוצה של האף־בי־איי, הפעם עם אלה וספיר ואיזה קצין אינטרפול משופם, וסוף סוף נתנו לו לקום ולעזוב את הקבוצה של המורמונים, והוא ואלה וספיר התחבקו, ושתי הבנות גם בכו, אבל הוא ממש לא. ניקול צעקה אליהם משהו מהדשא, אבל לתומר לא היה אכפת ממנה, כל מה שהיה אכפת לו היה שהוא חופשי ושהוא עם אחותו והבת דודה שלו, והכול היה יכול להיות מושלם, אם רק היה להם משהו ללא גלוטן לתת לו לאכול.
ירושלים – אחרי שבוע – הבית של סגל
סגל התעקש לארח את כולם לארוחת בוקר אצלו בבית. הוא הכין ג'חנון וסלט והיו גם חביתות וטחינה, ולחמניות בלי גלוטן בשביל תומר, וג'וני אכל בשביל שלושה כי "אין על האוכל הישראלי בעולם". רני עדיין חשב שהוא היה מחליף את רוב האוכל הישראלי בשוקולד עם קרם ברולה מצרפת, אבל אף אחד לא שאל אותו.
תומר עדכן את סגל שהאבנים שנמצאו כבר על ידי המורמונים בינתיים בידי האינטרפול, בהשגחה אישית של פוארון, ושאת שאר האבנים העבירו למקומות אחרים, ונראה שהכול בשליטה.
"אבל סגל זה לא שם של כהן…" אמרה ספיר, כאילו משום מקום. "אז איך הצלחת להוציא את האבן?"
"שאלה טובה", אמר סגל. "בתקופה שהייתי צריך להיעלם, כדי שיחשבו שאני מת, היה לי זמן לחקור את כל הנושא הזה. גיליתי שאמא שלי הייתה מאומצת, שזה משהו שאף אחד מאיתנו לא ידע, ושבמקור היא קגן. וגם גיליתי עוד שלושה דודים ושבעה בני דודים שבכלל לא ידעתי שיש לי, כך שבשבילי כל הסיפור הזה היה מאוד חיובי, חוץ מהחלק שהייתי מת, וגם זה היה זמני".
הארוחה הייתה מצוינת, ובסופה סגל ליווה אותם החוצה, הראה להם את החצר המטופחת שלו, שלשמחתו השכנים המשיכו להשקות אחרי שהוא "מת", כי אם הוא היה חוזר הביתה לגינה נבולה, הוא אמר, "הוא באמת היה מת". הבית היה מוקף חומת אבנים נמוכה, וכולם יצאו דרך השער, חוץ מג'וני שהתעקש לעבור מעל החומה. "מה הקטע של החומה הזו?" הוא שאל, "היא לא עוצרת אף אחד".
"זה כמו הגינה", אמר לו סגל, "יש דברים ששווה לשמור עליהם פשוט כי הם יפים".
ג'וני הביט בחומה. לא היה בה שום דבר יוצא דופן בעיניו, זו הייתה בסך הכול אבן ירושלמית, משובצת בפסיפס צבעוני.
"זה כמו התסרוקת החדשה שלי", אמרה ספיר, "שאף אחד פה לא אמר עליה כלום!"
"כי אנחנו עדיין בהלם מכמה שהיא מהממת", אמר רני, וספיר מירפקה אותו.
"תגיד, סגל", אמרה אלה, "מה עם האבן היוונית? היא עדיין אצלך?"
"חברים, תרגיעו!" קרא תומר, "זה לא משהו שמדברים עליו. אנחנו עדיין לא יודעים מי שיתף פעולה עם המורמונים, אז כמה שפחות אנשים ידעו איפה נמצאת כל אבן – עדיף".
סגל חזר הביתה, והבנות ותומר חיכו עם ג'וני ורני כדי שההורים של ג'וני יאספו אותם. ההורים של ג'וני הגיעו באוטו ממש מפואר, ירדו ממנו והתעקשו ללחוץ לתומר את היד.
"הייתה יופי של קייטנה", אמרה אמא של ג'וני, "קונספט מעניין – קייטנה מסביב לעולם. זה כמו המרוץ למיליון, פחות או יותר, לא?"
תומר לא ממש הבין, אבל הנהן.
"אני מבינה שאתה היית המדריך של שני הפרחחים האלה?"
"הם יופי של ילדים", הוא אמר, "הקייטנה לא הייתה אותו דבר בלעדיהם".
"יש לכם גם קייטנות בשאר החופשים, לא רק בחופש הגדול?" שאל אבא של ג'וני, ותומר הביט בג'וני, כי הוא לא היה בטוח מה לענות.
"בטח שיש להם, אבא", אמר ג'וני, "ואנחנו כבר רשומים לקייטנה הבאה, אל תדאג".
אלה ספיר ותומר נופפו לבנים כשהם נסעו משם, ואז נכנסו לאוטו הישן והלא מפואר של תומר ונסעו לשדה התעופה, כי הטיסה של אלה לשווייץ עמדה לצאת בעוד ארבע שעות. אלה הרגישה קצת נוסטלגית לארץ, והביטה לאחור, אל הבית של סגל. "באמת חומה יפה", היא חשבה לעצמה, כשראתה את הפסיפס. ככל שהתרחקו, אפשר היה לראות שזו לא סתם דוגמה, אלא מילים שהיו מורכבות מאבנים צבעוניות. "אין כמו בבית!" היא קראה בקול. הנקודה שבתחתית סימן הקריאה שבסוף המשפט הייתה נוצצת במיוחד.