כשהחלטתי לצלם לבנתנים לא היה לי מושג עד כמה מסובך זה עומד להיות.
כתבה וצילמה: דפנה בן נון, צלמת חיות טבע
רציתי לצלם אותם מתחת לקרח, ולשם כך הייתי צריכה לעבור קורס צלילה בחליפה יבשה, שזו חליפת צלילה מיוחדת למים קרים מאוד (כי טמפרטורת המים בקוטב הצפוני היא שתי מעלות מתחת לאפס, והמים הם מי מלח) וקורס נוסף של צלילה בקרח.
טסתי לפינלנד, ואז ללפלנד, שנמצאת באזור הצפוני ביותר בפינלנד. משם חציתי את הגבול לרוסיה במשך שבע שעות של נסיעה, עד שהגעתי לכפר קטן על גדת הים הלבן, שהיה קפוא כמובן.
התחלתי את התהליך בלבוש מסורבל מאוד, שכלל ארבע שכבות של בגדים תרמיים, ומעליהם סרבל פוך ומעליו חליפת צלילה יבשה, ומעל כל זה ציוד צלילה וציוד הצילום שלי.
צלילה בקרח היא אחת הצלילות המסוכנות שיש. נקשרים לחבל ונכנסים לחור בקרח, כשמישהו בחוץ משגיח, מחזיק את החבל ומתקשר עם הצולל באמצעות משיכות של החבל.
זאת חוויה די מלחיצה להיכנס לחור שחור בתוך הקרח הלבן. הפנים היו חשופות לקור, כך שאחרי כמה דקות כבר לא הרגשתי כלום.
הייתי צריכה ללמוד לשלוט בציוד המיוחד של צלילה בקרח ולהצליח לתקשר עם המשגיח שנמצא בחוץ באמצעות החבל.
ואת כל זה עברתי על מנת שאוכל לצלול עם לבנתנים.
לאחר שסיימתי עם קורסי הצלילה המאתגרים, נסעתי לאזור אחר, שבו היו הלווייתנים.
לא יכולתי להסתיר את האושר וההתרגשות כשראיתי אותם! היו שם שתי נקבות צעירות (עדיין בצבע אפור, כי רק כשהם בוגרים צבעם הופך להיות לבן) והן היו מאוד חברותיות. הן חשבו שהמצלמה שלי היא משחק, ודחפו את האף שלהן לתוכה.
כשניסיתי לטפס החוצה מהקרח החלק, הרגשתי פתאום שהן דוחפות אותי מהרגליים.
אין ספק שזו הייתה חוויה מטורפת שהייתה שווה את כל המאמצים!
